יש ימים בלוח השנה שעוברים ואינם נראים, ויש ימים שמרגישים בהם נוכחות והשפעה. שמחת תורה הוא אחד מהימים האלה.
אחרי ראש השנה, יום הכיפורים, הסוכות והשמחה הגדולה, מגיע היום הזה ומרגיש קצת כמו הרגע האחרון לעצור ולבקש.
אולי בגלל זה תמיד מרגש אותי לראות את הציבור עומד על הרגליים, מרים אותם טפח מעל הקרקע, ומקיף בריקוד סוער את הבימה לכבוד התורה.
כמה פעמים בחיים אנחנו מחכים לרגע האחרון כדי לבקש משהו. מחכים עד שכבר אין ברירה, עד שמבינים כמה הדבר חשוב לנו באמת.
אבל יום שמחת תורה - שמיני עצרת, בא להזכיר לנו שלא צריך להתבייש לבקש. יש לנו חלומות. יש לנו דברים שאנחנו רוצים לשנות. יש תפילות שאנחנו נושאים בלב כבר הרבה זמן. לפעמים אנחנו אפילו מתביישים לבקש שוב, כי כבר ביקשנו ולא ראינו את התשובה.
אבל הנה, אחרי כל הימים האלה, אנחנו שוב כאן. מתפללים ומבקשים. עוצרים עוד יום אחד ומדברים עם המלך.
גם בעולם שלי, כזמר, יש לא מעט פעמים שבהן אני עובד על שיר ומחכה לראות לאן הוא יגיע. משקיעים, מקליטים, מתקנים, מצפים, מקווים. ולא תמיד יודעים מה יהיה.
עם השנים למדתי שאמונה היא גם לדעת לעשות את שלך, ואז לשחרר.
אתה יכול לשיר הכי טוב שאתה יודע, ליצור מכל הלב, לעבוד קשה, אבל בסוף יש דברים שהם כבר לא בידיים שלך.
וזה נכון גם בחיים. אנחנו משתדלים, מתפללים, מתקנים, מבקשים. אבל צריכים להאמין שיש מי שמנהל את התמונה הגדולה.
אולי לכן שמחת תורה הוא יום כל כך מיוחד. הוא נותן לנו עוד רגע אחד להרים את הראש ולומר: ריבונו של עולם, אני עדיין כאן. עדיין מאמין. עדיין מבקש. לא נפרדתי. לא ברחתי.
ואז, כמו מעצמן, הרגליים פוצחות בריקוד, והלב נפתח בקול תודה לנותן התורה.
שבת שלום וחג שמח!
