יש דברים שאי אפשר להסביר במילים, אך ככל שהאדם מבין יותר את ערכם, וככל שהוא שמח בהם, כך קשה לו יותר להישאר אדיש כלפיהם.
דוד המלך ע"ה עמד לפני ארון ברית ה' ורקד בכל עוז.
לא היה זה מחזה של אדם המבקש תשומת לב או ריקוד ספונטני כתוצאה מהתלהבות רגעית, אלא של מלך שהבין בעצמו כי לפניו נמצא דבר שהכבוד המלכותי האישי שלו מתגמד לעומתו.
כאשר הלב מכיר בגודל הזכות, אפילו מלך יכול להניח את כתרו בצד ולרקוד. ברגע שאתה, ולא משנה מי אתה, מרגיש שיש לך זכות ואתה מתעסק עם הדבר האמיתי, אין דבר בעולם שיכול להשתוות לזה.
ג'ואי הוא אדם עשיר מאוד, התומך ביד רחבה ונפש חפצה בעולם התורה. פעם הוא נשאל על ידי אחד מראשי הישיבות, היכן נולדה אצלו האהבה הגדולה וההערכה המיוחדת הזאת ללומדי התורה.
ג'ואי הפליג בזיכרונו עשרות שנים לאחור - אל שחר נעוריו כילד עני, בן להורים מעוטי יכולת. בגיל שלוש־עשרה נדד בעצת אימו לישיבה מפורסמת באחת הערים הגדולות. את דרכו לישיבה עשה ברגל מחוסר כל.
שבועיים מפרכים של הליכה עברו עליו, אך כשהגיע אל היעד, הסביר לו ראש הישיבה שהוא לא יוכל להתקבל לספסל הלימודים כתלמיד מן המניין משום שחסר לו ידע מינימלי בלימוד, בתפילה, ובאופן כללי בהרבה מושגי יהדות בסיסיים.
הנער הצעיר לא נרתע ולא ויתר. הוא הסביר לראש הישיבה כי אימו היא זו ששלחה אותו ברצותה שבנה ילמד תורה וכי הוא הצליח להגיע לאחר שבועיים של נדודים. ראש הישיבה לא יכול היה להישאר אדיש אל מול מסירות נפשה של האם ויגיעתו של הנער, וקיבל אותו לאלתר.
בעוד ג'ואי עולה לבית המדרש, החל לבכות לפתע מרוב רעב. הוא חיפש דבר מה להכניס לפיו אך לא מצא. בחור מבוגר שפגש הסביר לו שאין בישיבה חדר אוכל מסודר, ושהבחורים אוכלים בבתיהם של יהודי העיר.
הבחור הוסיף והסביר כי התפוסה לעת עתה מלאה, אך יש משפחה אחת של אלמנה ושבעת ילדיה שבקושי יש להם מה לאכול בעצמם. הם מאוד רוצים לארח בחור ישיבה בביתם אך הישיבה נמנעה עד עתה להיענות לבקשתה כדי שלא 'לנגוס' ממעט האוכל שיש לאלמנה עבור ילדיה. הבחור המבוגר הורה לג'ואי ללכת אליה תוך שהוא מפטיר כי הוא סומך עליו שידע להתנהל ברגישות.
כבר בעמדו בפתח קיבלו אותו הילדים בשמחה ובכבוד מלכים, כראוי לאורח רם מעלה. האם חילקה את מעט המזון שהיה בבית, ואז שאלה את ילדיה: "יש לנו היום אורח תלמיד חכם. מה אנחנו צריכים לעשות?" "לכבד אותו", קפצו הילדים, והחלו להתחרות ביניהם מי יביא לבחור מהמנה היומית שלו…
את המעט שהיה להם הם נתנו מתוך שירה ושמחה.
בסוף הסעודה ניגשה האלמנה והתחננה: "בבקשה, אם אתה רוצה לשמח אישה אלמנה ושבעה יתומים, אנא, תבוא בכל יום. אנחנו מחכים לך".
ג'ואי התנשף עמוקות וסיכם: "מאותה משפחה למדתי מהו עושר ומהו אושר. היה להם מעט מאוד, אבל הם ידעו להעריך את הדבר האמיתי".
וזה גם מה שמאפיין את היום הגדול של שמחת תורה, בו אנו מראים לעולם ולעצמנו את החיבור, את ההערכה, ואת השמחה הגדולה שיש לנו בתורה הקדושה.
הריקוד עם ספר התורה, הוא הדרך של כל יהודי לומר לקב"ה: 'אולי לא זכיתי עדיין להיות כל מה שאני רוצה להיות, או מה שאתה מצפה ממני שאהיה, אבל אני יודע, מבין ומעריך, איזה אוצר נתת לי. ואני שמח בו'.
שבת שלום וחג שמח!
