יש משהו מופלא בתפילה. אדם יכול לעמוד מול בוראו בלי מתווכים, בלי מסכות, ובלי צורך להסביר את עצמו במילים גדולות. לפעמים די בלחישה, במילה אחת, במבט לשמים. וברגעים שבהם המילים נגמרות, הלב מתחיל לדבר.

דוד המלך, שידע היטב מהו כאב, העניק לרגעים האלה ביטוי נצחי: ״לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה״. יש תפילה שיוצאת מן השפתיים, ויש תפילה שבוקעת ממעמקי הנפש, מלווה בדמעות ובתחושה שאין לאדם על מי להישען מלבד אביו שבשמים.

אבל האם כל דמעה פותחת שערים? האם כל זעקה, עזה ככל שתהיה, מוכרחה לשנות את המציאות?

בפרשתנו אנחנו פוגשים רגע שקשה להתעלם ממנו. עשו מגלה שיעקב קיבל את הברכות, ולפתע פורצת ממנו זעקה מרה: ״וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד״. התורה אינה מסתפקת בתיאור הבכי; היא מתעכבת על עוצמת הזעקה. אפשר כמעט לשמוע אותה.

ובכל זאת בקשתו של עשו מסורבת. יצחק אבינו אינו חוזר בו. ״גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה״, הוא קובע. עשו זועק, מתחנן, מבקש לשנות את רוע הגזירה, אך הברכות נותרות אצל יעקב.

אולי התורה מבקשת שנעצור כאן לרגע. לפני שאנחנו שואלים מדוע תפילתנו אינה נענית, אולי כדאי שנשאל מה פספסנו. מה גרם ל'בומרנג הרוחני' הזה, שבגללו התפילה לא התקבלה?

לפני מספר שנים הגיע זוג אל מרן הגאון רבי יצחק זילברשטיין. הם רכשו דירה חדשה, בהסתמך על מכירת דירתם הישנה. אלא שחצי שנה חלפה, מאות אנשים באו לראות את הדירה, אך איש לא הציע לקנותה.

הרב הקשיב בקשב רב, ואז העלה אפשרות שלא עלתה בדעתם: ״אולי הקדוש ברוך הוא זימן לכם הזדמנות לקיים מצווה, ואתם דחיתם אותה?״

בני הזוג היו בהלם. הם ביקשו לחשוב על הדבר ולחזור אל הרב.

למחרת הגיע האיש לבית הכנסת, ולפתע הבין הכל. הוא קיבל על עצמו קבלה: לקנות עליות לספר תורה רק בשבתות ובחגים. בימי חול, הסביר, העליות זולות, והוא רצה להשאיר אותן למי שידם אינה משגת. אלא שבפועל היו עליות שנותרו ללא קונה, התורה התבזתה, והוא למעשה קיבל על עצמו שלא לחוס על עלבונה.

הרב הורה לו לבחון מחדש את הנהגתו ולקבל על עצמו לקנות גם עליות שאחרים אינם מעוניינים בהן, כדי לכבד את התורה. הבעל קיבל את הדברים, וזמן קצר לאחר מכן נמכרה הדירה במחיר הרצוי.

קוראים יקרים, לא כל עיכוב הוא עונש, ולא כל תפילה שלא נענתה מעידה על סיבה שאנחנו יודעים לפענח. אבל יש כאן חשבון נפש שאסור לנו לפספס: הקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא אינו מתקיים רק בשעות שבהן אנחנו זקוקים לישועה. הוא נבנה גם ברגעים שבהם ניתנת לנו הזדמנות לכבד את רצונו.

וכשנעמוד שוב מול השמים, נתפלל ונבקש בדמעות, כדאי שנזכור: הלב צריך לדעת גם לבכות לפני ה׳, וגם להקשיב לו כשהוא מדבר אלינו דרך המצוות, הקבלות וההזדמנויות שבדרך.