באחת השכונות בירושלים הסתובב בין הבתים איש עני וקשה יום. הוא דפק על הדלתות בבושת פנים וביקש צדקה לכלכל בה את משפחתו.

באחד הבתים, בעל הבית ביקש ממנו להמתין רגע עד שיביא כסף. הילדים ראו את אבא נותן צדקה וביקשו: ״אבא, גם אנחנו רוצים לתת!״

האב הגאה חייך. ״קחו מהחיסכון שלכם, ותזכו גם אתם לקיים את המצווה היקרה".

הילדים הלכו, וכל אחד מהם הביא סכום קטן. רק שמוליק הקטן הושיט לעני שטר של מאה שקלים.

העני הביט בשטר, בירך בהתרגשות את שמוליק ואת כל בני המשפחה, והמשיך בדרכו. יעל, אחותו של שמוליק, שמה לב למה שקרה. ״אבא!", קראה כמי שספק מתפעלת ספק מתפלאת, "שמוליק נתן מאה שקלים!״

האב קרא לבנו, לא בכעס חלילה, אלא כמי שמבקש לברר את פשר הדבר. ״שמוליק, למה נתת כל כך הרבה?"

שמוליק השפיל את עיניו. "אף פעם לא נתתי צדקה אבא… זו הייתה ההזדמנות הראשונה שלי, אז נתתי לו את כל הכסף שהיה לי בחיסכון".

"כל הכסף?!", התפלא אבא. "אבל אתה חוסך כבר המון זמן, שקל לשקל, בשביל לקנות את המצלמה המיוחדת שאתה כל כך רוצה! אני מאוד שמח שנתת צדקה", הסביר האב, "אבל בדרך כלל לא נותנים את כל מה שיש. נותנים חלק ומשאירים גם לעצמנו".

״נכון", גמגם שמוליק בגאווה יהודית. ״אני חוסך למצלמה דיגיטלית שאני מאוד רוצה. אבל אל תדאג אבא. אני עזרתי לבן של הקב״ה, והקב״ה כבר ידאג לי למצלמה".

אבא חייך והודה שיש לא מעט תבונה בדברים של שמוליק הקטן. הם רק לא ידעו עד כמה מהר המשפט שהוציא מפיו עומד להתגשם.

במוצאי שבת הלך שמוליק עם אביו ל״אבות ובנים״. בסיום הלימוד הודיעו על הגרלה. הפרס: מצלמה דיגיטלית חדשה - זהה לזו שעבורה חסך שמוליק כבר זמן רב.

הילדים התקרבו בהתרגשות. הפתק נפתח... והזוכה הוא… ״שמוליק!!!״

״שמואל, צדיק שלי", אמר האב בהתרגשות. "שמעתי בחיים המון שיעורי מוסר על מעלת הצדקה, אבל את השיעור הכי גדול אתה לימדת אותי היום״.

אל תפחדו להכניס את היד לכיס ולתת. גם אם חסר, גם אם זה בדיוק הכסף ששמרתם לעגלה בסופר, או השקלים שרציתם לקנות בהם כדי לא לפתוח שטר גדול. הקב״ה יודע למלא את החסר בדרכים שאנחנו לא מסוגלים אפילו לדמיין.