חשבתי שאני יודע איפה נמצאים המים שלי. עד שהתורה לימדה אותי שצריך לחפש באר חדשה.

במשך שלושים שנה עסקתי בענף התיירות. בניתי עסק, יצרתי קשרים, שלחתי אנשים לקצות העולם והפכתי חלומות של אחרים למסעות של ממש.

הכרתי כל פינה, כל מסלול וכל פרט קטן. היו שנים של הצלחה גדולה, שנים שבהן הרגשתי שהגעתי בדיוק למקום שאליו רציתי להגיע.

זו הייתה הבאר שלי. חפרתי בה, העמקתי אותה, טיפחתי אותה, ובמשך שנים היא סיפקה לי מים בשפע.

עד שהגיעה הקורונה.

ביום אחד כמעט, עולם שלם נעצר. טיסות בוטלו, גבולות נסגרו ותוכניות התפרקו. ענף התיירות, שבמשך שנים התרגלתי לחשוב עליו כעל משהו שתמיד יהיה שם, מצא את עצמו משותק.

ניסיתי להסתגל. לחכות. להאמין שעוד מעט הכול יחזור.

כשחזרתי לנשום שוב, הגיעו המלחמות וההסלמות הביטחוניות. חברות תעופה ביטלו טיסות, תוכניות השתנו ברגע , ושוב גיליתי עד כמה מעט אני שולט במה שנראה לי מובן מאליו ועד כמה הכל בידי שמיים תרתי משמע .

שלושים שנה של ניסיון לא תמיד עוזרות שמישהו אחר מחליט לסגור לך את השמיים.

אלא שבתוך כל הטלטלה הזאת התחולל בי שינוי נוסף.

גם כשהשמיים נפתחו והאפשרות לחזור לעבודה הייתה קיימת, גיליתי שמשהו בי כבר לא חזר. התשוקה שליוותה אותי במשך שנים דעכה. התחום שפעם הייתי קם בשבילו בבוקר כבר לא עורר בי את אותה התלהבות. העסק עדיין יכול היה להמשיך, אבל החיבור שלי אליו הלך והסתיים.

זה אחד הרגעים המבלבלים בחיים: כשאין לך באמת על מה להתלונן, אבל אתה מרגיש שכבר אינך נמצא במקום הנכון.

איך עוזבים משהו שבנית במשך שלושים שנה? איך מניחים בצד עסק מצליח, ניסיון וזיכרונות, רק מפני שהלב מבקש כיוון אחר?

עם הזמן הבנתי שלפעמים צריך לדעת לא רק איך לחפור באר, אלא גם מתי להפסיק לחפור באותה באר.

השבוע, כשאני קורא את פרשת תולדות, סיפור הבארות של יצחק אבינו מקבל עבורי משמעות אישית במיוחד.

עשק, שטנה ורחובות

התורה מספרת שהפלשתים סתמו את הבארות שחפרו עבדי אברהם בימי אביו.

יצחק אינו מוותר על דרכו. הוא חוזר וחופר את הבארות, אלא שהפעם הדרך רצופה במחלוקות.

עבדי יצחק חופרים באר ומוצאים מים. רועי גרר רבים איתם, ויצחק קורא לה עשק.

הם חופרים באר נוספת. גם עליה מתעוררת מחלוקת, והוא קורא לה שטנה.

נסו לדמיין את הרגע הזה. שוב חופרים, שוב משקיעים, מגיעים אל המים , ושוב מישהו מתייצב מולם וטוען שהבאר שלו.

אפשר היה לצפות שיצחק יתעקש. שיילחם על כל באר, שידרוש את מה שמגיע לו ולא יוותר על פרי עמלו.

אבל יצחק בוחר להמשיך הלאה.

הוא חופר באר נוספת, והפעם אין מריבה.

"וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה׳ לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ".

אחרי עשק ושטנה מגיעה רחובות.

יש משהו מרגש בבחירה הזאת של יצחק. הוא אינו מוותר על המים, אבל גם אינו נותן למחלוקות לעצור אותו. הוא ממשיך בדרכו, עד שהוא מוצא מקום שבו אפשר לנשום, לבנות ולצמוח.

לפעמים צריך אומץ לעזוב גם מקום שהצליח לך

אצל יצחק סתמו את הבארות מבחוץ. אצלי המציאות טלטלה את עולם התיירות, אבל גם לאחר שהאפשרות להמשיך נפתחה מחדש, הבנתי שמשהו בי כבר מבקש דרך אחרת.

כאן נמצא החיבור האישי שלי לסיפור הזה.

אנחנו רגילים לחשוב שאדם עוזב מקום כשהוא נכשל בו: כשהעסק מתמוטט, כשהדרך נחסמת או כשהמציאות לא משאירה לו ברירה.

אבל מה קורה כשהכול דווקא מצליח,כשיש מים בבאר , אבל הלב כבר לא נמצא שם?

מה קורה כשאתה מביט על מפעל חיים שבנית, מעריך את כל מה שהשם העניק לך, ובכל זאת מרגיש שהגיע הזמן להמשיך הלאה?

לא קל להודות בזה. אנחנו נאחזים בשנים שהשקענו, במאמץ, בהצלחות ובזיכרונות. לפעמים אנחנו נשארים במקום לא מפני שאנחנו רוצים, אלא מפני שאנחנו חוששים לוותר על כל מה שהשגנו.

יש כאן שיעור חשוב: לא כל עזיבה היא בריחה, ולא כל התחלה חדשה היא הודאה בכישלון.

לפעמים החלום לא נעלם. מלמעלה מראים לך שהוא פשוט מבקש לקבל צורה אחרת.

הבאר היא לא המטרה. המים הם המטרה.

זה המשפט שאני לוקח איתי מסיפור הבארות של יצחק.

הבאר היא האמצעי. המים הם המטרה.

אנחנו עלולים להיקשר כל כך למקום שבו בנינו ולתפקיד שהתרגלנו אליו, עד שאנחנו שוכחים לשאול מה באמת חיפשנו מלכתחילה.

רציתי פרנסה, אבל גם משמעות.

רציתי הצלחה, אבל גם סיפוק.

רציתי לבנות משהו, אבל לא בהכרח להישאר באותו מקום כל חיינו.

יצחק מלמד אותי שגם אחרי מאבקים ואכזבות אפשר להמשיך הלאה. לכבד את מה שהיה, להעריך את הדרך שעברתי, ובכל זאת לא לתת לעבר לקבוע את העתיד.

ויש כאן נקודה של אמונה.

יצחק אינו מסתפק בכך שהבאר השלישית נקייה ממחלוקת. הוא מעניק לה שם שמבטא הכרה בהשגחה: "כי עתה הרחיב ה׳ לנו".

הוא רואה בתוך המציאות את יד ה׳. הוא מבין שהמרחב החדש שנפתח בפניו אינו רק תוצאה של עוד חפירה, אלא ברכה שהגיעה מלמעלה.

לא תמיד אנחנו מבינים מדוע דרך אחת נחסמת ואחרת נפתחת. אבל האמונה מאפשרת לנו להמשיך לצעוד גם כשאנחנו עדיין לא רואים לאן הדרך מובילה.

ואיפה מחכה לך רחובות?

לכל אחד מאיתנו יש באר כזאת.

אולי זו עבודה שהשקענו בה שנים. אולי קשר שכבר אינו מה שהיה. אולי חלום שפעם בער בנו והיום אנחנו מתקשים למצוא בו את עצמנו.

אנחנו עומדים מול מה שבנינו, זוכרים את כל מה שהשקענו, וחוששים להתחיל מחדש.

השאלה החשובה אינה כמה עוד מאמץ נשקיע כדי להחזיר את מה שהיה, אלא האם אנחנו עדיין מחפשים את הדבר הנכון.

יש דברים שאסור לוותר עליהם: על האמונה, על המשפחה, על הערכים שלנו ועל האנשים שאנחנו אוהבים.

אבל לא כל דרך חייבים להציל. לא כל מאבק חייבים לנצח. ולא כל באר צריך לחפור מחדש רק מפני שפעם יצאו ממנה מים.

במשך שלושים שנה ידעתי איך לחפור בארות בעולם התיירות. היום אני מבין שהחיים לימדו אותי שיעור נוסף: לפעמים צריך להניח את המעדר, להרים את הראש ולהאמין שיש עוד דרך שמחכה לי.

אולי זה המסר היפה ביותר של פרשת תולדות.

אחרי עשק. אחרי שטנה. יש גם רחובות.

כי לפעמים הנס הוא לא שהבאר הישנה נפתחה מחדש, אלא לגלות כי הקב״ה הכין לי באר אחרת.

שבת שלום,
יחיאל פליישמן
איש תוכן ותחקיר, ערוץ 2000
YECHIELF@TV2000.CO.IL :והארות הערות ,לתגובות