יש שיר אחד שלי שכמעט ויתרתי עליו. לא כי לא אהבתי אותו. להפך, הייתי בטוח בו מאוד.

השקעתי בו הרבה שעות אולפן, הקלטות, תיקונים, מחשבה על כל פרט קטן. בראש כבר דמיינתי איך אנשים ישמעו אותו, איך הוא יתפוס, ואיזה מקום הוא יקבל.

ואז הוא יצא לאור ו… שום דבר!

התגובה שצפיתי לא הגיעה. לא מבול של הודעות, לא התלהבות גדולה, ובטח לא התחושה שהשיר "התפוצץ".

אני זוכר את עצמי יושב וחושב: "אולי טעיתי". אולי הקהל לא התחבר. אולי השיר הזה פשוט לא היה צריך לצאת.

אבל אז, כמה חודשים אחר כך, התחילו להגיע הודעות.

אחד סיפר לי שהוא שמע את השיר בתקופה לא פשוטה וזה חיזק אותו. אחר כתב לי שהוא משמיע אותו לילדים בבית. מישהו אחר אמר: "אתה לא יודע כמה השיר הזה ליווה אותי".

אני זוכר שקראתי את ההודעות האלה וחשבתי לעצמי: "רגע, אולי בכלל לא הבנתי מה קרה כאן. השיר לא נכשל. אני פשוט רציתי לראות את התוצאה מהר מדי".

וזה שיעור שאני לוקח איתי עד היום.

הרבה פעמים אנחנו שופטים דברים לפי מה שאנחנו רואים כאן ועכשיו. אם משהו לא הסתדר, אנחנו בטוחים שזה גם לא יסתדר. אם תפילה עדיין לא נענתה, אנחנו חושבים שאולי אין תקווה. אם חזון מתעכב, נדמה לנו שאולי הוא כבר לא יקרה.

אבל אנחנו נמצאים רק באמצע הסיפור. אנחנו לא יודעים מה יקרה בפרק הבא.

גם בחיים וגם בקריירה, יש דברים שצריכים זמן. לפעמים צריך להמשיך לעבוד גם כשלא רואים תוצאה. עם השנים למדתי שלא כל דבר צריך להצליח מיד כדי להיות נכון, והקב"ה פשוט מלמד אותנו סבלנות.

ואולי זה הדבר הכי קשה - להמשיך ללכת גם כשעוד לא רואים לאן הדרך מובילה.

כי כשאנחנו באמצע הסיפור, אנחנו לא תמיד מבינים את התמונה. אבל מי שכתב את הסיפור כולו - כבר רואה אותה.