יש ידיעה חשובה שאותה צריך האדם לזכור ולשמור בכל שלב בחייו: לדעת מי שלח אותו. דווקא כאשר הקב"ה נותן לאדם כוחות, מעמד והשפעה, עליו להיזהר שלא לבלבל בין השליחות לבין השליח.

בפרשת חיי שרה אנו פוגשים את אליעזר עבד אברהם, היוצא בשליחותו של אדונו למצוא אישה ליצחק. הוא מגיע עם עשרה גמלים וכל טוב אדוניו בידו. כולם מכבדים אותו ומחשיבים את מעמדו. ובכל זאת, כאשר הוא מציג את עצמו, הוא לא אומר מי הוא ומה כוחו, אלא מסכם זאת בשלוש מילים: "עבד אברהם אנכי".

אליעזר יודע: כל מה שיש בידי אינו שלי. אני שליח, וכל כוחי ניתן לי אך ורק לצורך השליחות.

הנהגה זו למד, כמו הרבה הנהגות אחרות, אצל אברהם אבינו, שלאחר שניצל מכבשן האש באור כשדים, לא הפך את הנס לקרדום לחפור בו או להתהדר בהילה שאינה שלו. אברהם אבינו ניצל את פרסום נס הצלתו הגדול והחל לפרסם את שם ה' בעולם ולגייר המונים שבאו לחסות בצילו. אדם גדול מבין שהגדולה הבאה לו אינה מגיעה בסיבתו או מכוחו ועוצם ידו, אלא רק משום שהוא עושה נאמנה את שליחותו, ומשתמש נכון בכלים שניתנו לו.

לכן פותח הרמב"ם את הלכות יסודי התורה: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל הנמצא". זה היסוד הראשון שמוטל על כל נברא לדעת.

כך גם אליהו הנביא בהר הכרמל. בשעת המעמד הנשגב מול נביאי הבעל, הוא התפלל: "ענני ה' ענני". ודורשת הגמרא (ברכות מ ע"ב) על כפילות המילה "ענני" שהזכיר בתפילתו: "ענני" - שתרד אש מן השמים, "ענני" - שלא יאמרו מעשה כשפים הוא. גם כאשר כולם עומדים להביט בו, וגם כאשר כוחו וצדקותו עומדים למבחן, הוא מבקש רק דבר אחד - להביט למעלה.

בעניין זה, מסופר על הרב אברהם חמרה זצ"ל, רבה של סוריה, שיום אחד הבחינו בני משפחתו בתמונה שקיבל כאות הוקרה מהמדינה, ושאלו אותו על מה הוא קיבל את האות המיוחד הזה. הרב, שניכר עליו שהיה נרגש, שתק רגע ארוך לפני שסיפר להם שבמלחמת יום הכיפורים הוא הוזעק על ידי הממשל הסורי לעסוק בעריכת קבורה לחיילי צה"ל שנפלו בקרב. הרב נענה למשימה הקדושה, ותוך שהוא מסכן את עצמו דאג להם לקבורה, לטקס אשכבה, ואף אסף את פרטיהם האישיים ודאג להעבירם למדינת ישראל, כדי שלמשפחותיהם תישאר מהם איזו מזכרת.

בני המשפחה התפלאו מאוד: "רגע, למה לא סיפרת לנו? איך עד היום הסיפור הזה לא פורסם?"

והרב השתומם: "אני לא עשיתי כלום. הקב"ה שם אותי במקום הזה ונתן לי את הכוחות ואת הסייעתא דשמיא. מה יש לי לספר על דבר שלא עשיתי? הכל זה הוא".

זה מה שנקרא 'ידיעת השליחות'.

לכל אדם יש שליחות רוחנית, ולצידה גם חיי הגשם: פרנסה, הצלחה, מעמד. אין צורך לברוח מהם; צריך לדעת עבור מה קיבלנו אותם, ולנווט נכון את הכלים והכוחות שיש בנו עבור אותה שליחות ספציפית שנועדה עבורנו.

ככל שהאדם עולה יותר, כך עליו לזכור ולשנן: אני לא בעל הבית על הכוחות שלי. אני רק שליח של השם.

"עבד השם אנוכי".