בכל בית יש עבודה שאף אחד לא רשם על לוח: לזכור שנגמרה הגבינה, לדעת מתי החיסון, להתקשר לאינסטלטור, לשים לב שהילד עצוב. מי שעושה את זה לא תמיד מקבל תודה, כי מה שנעשה בשקט נראה כאילו נעשה מעצמו.

כשאחד מבני הזוג נושא את רוב התכנון והזכירה, מצטברת עייפות שקשה להסביר. ולפעמים השני באמת לא רואה זאת, לא תמיד מחוסר רצון, אלא כי קשה להעריך מה שלא נראה. ואז נולדים משפטים כמו "אני עושה הכל פה" ו"אבל לא ביקשת".

אפשר לנסות לדבר על זה ברוגע. לפעמים מתברר שבן או בת הזוג לא ידעו מה נדרש, ושיחה כזאת יכולה לפתוח אפשרות לשתף פעולה.

אפשר לשנות את זה בצעדים קטנים:

לעשות רשימה ביחד - כותבים את כל מה שהבית דורש, כולל החשיבה והזכירה, ולא רק את המשימות הגלויות. לא פעם זו הפתעה לשני הצדדים.

להעביר אחריות שלמה -   לא "תעזור לי עם הכביסה", אלא "הכביסה אצלך, מההתחלה ועד הסוף". אחריות מלאה יכולה לשחרר את השני מהצורך לנהל.

לומר תודה על הנראה והבלתי נראה - "שמתי לב שדאגת לתור של הילדה, תודה". משפט כזה שווה הרבה.

לבקש בלי ביקורת -  "אשמח שתיקח את זה" עובד טוב יותר מ"למה אני תמיד צריכה להזכיר".

חלוקת עומס הוגנת לא חייבת להיות שווה במדויק. היא צריכה להרגיש הוגנת לשניכם. ובדרך, כל אחד יכול להרגיש שרואים אותו. השבוע, נסו להגיד לבן או לבת הזוג תודה על דבר אחד שלא אמרתם עליו תודה עד היום.

בהערכה רבה
פנינה בלחדב
יועצת זוגית