אברהם אבינו: האיש ששינה את העולם והפך לאבי האומה

אלפי שנים חלפו מאז התהלך אברהם אבינו בארץ כנען, אך דמותו אינה שייכת לעבר בלבד. בכל תפילת עמידה אנו מזכירים אותו מיד בתחילתה - "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב"; ברית המילה נקראת "בריתו של אברהם אבינו"; ארץ ישראל הובטחה לו ולזרעו; ובכל דור אנו ממשיכים לשאת את הברכה, השליחות והאמונה שהחלו באדם אחד שקם בעולם מלא עבודה זרה וקרא בשם ה'.

אבל מי היה אברהם אבינו? היכן נולד? מתי הכיר את בוראו? מדוע נבחר דווקא הוא? מהם עשרת הניסיונות שבהם עמד? ומה הפך אותו לא רק לצדיק גדול, אלא לאביה של האומה הישראלית ולאדם שעליו נאמר: "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ"?

אברהם נולד לאביו תרח, בדור העשירי שלאחר נח. התורה מספרת בסוף פרשת נח על משפחת תרח: "וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן" (בראשית יא, כו). בהמשך מוזכרת אור כשדים, ומשפחת תרח יוצאת ממנה בדרכה לארץ כנען, אך מגיעה לחרן ונשארת שם (בראשית יא, כח-לא).

התורה אינה מספרת בפירוט כיצד עבר אברהם מעולמה של משפחתו אל האמונה בה' אחד. את התמונה משלימים חז"ל.

במדרש בראשית רבה (לח, יג) מובא המעשה המפורסם על אברהם ששבר את הפסילים בחנותו של תרח והעמיד את האליל הגדול כאילו הוא ששבר את האחרים. כאשר תרח טען שאין בפסלים דעת וכוח לעשות דבר כזה, השתמש אברהם עצמו בטענה זו כדי להוכיח את האבסורד שבעבודתם.

באותו מדרש מתואר גם העימות עם נמרוד והשלכת אברהם לכבשן האש. חשוב להדגיש: סיפור הכבשן אינו מתואר במפורש בפסוקי התורה, אלא מובא בדברי חז"ל. גם רבנו יונה בפירושו לאבות (ה, ג), כאשר הוא מונה את אור כשדים כאחד מניסיונות אברהם, מציין שהדבר אינו מפורש בתורה אלא התקבל במסורת חז"ל.

הרמב"ם מתאר את המהפכה הרוחנית שחולל אברהם בהרחבה בהלכות עבודה זרה (א, ג). לדבריו, לאחר שהכיר אברהם את בוראו, החל להתווכח עם אנשי אור כשדים, לשבור את האלילים וללמד שאין ראוי לעבוד אלא את בורא העולם. לאחר מכן החל לפרסם את האמונה ברבים, עד שנאספו אליו רבים.

בן כמה היה אברהם כשהכיר את בוראו?

בגמרא בנדרים (לב ע"א) מובאת דעת רבי יוחנן שלפיה אברהם הכיר את בוראו כשהיה בן שלוש שנים, על סמך חשבון הפסוק "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי" (בראשית כו, ה). לעומת זאת, בנוסח הרמב"ם שלפנינו נאמר: "ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו" (הלכות עבודה זרה א, ג).

כך או כך, היסוד ברור: אמונתו של אברהם לא הייתה רק עניין אישי. מרגע שהכיר את בוראו, הוא הפך את חייו לשליחות של הפצת האמונה בעולם.

השלב הגדול הבא בחייו מופיע בתחילת פרשת לך לך. הקב"ה מצווה עליו:

"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א).

אברהם היה אז בן 75 שנה (שם, פסוק ד).

אין כאן רק מעבר גיאוגרפי. אברהם נדרש לעזוב ארץ, מולדת ובית אב ולצאת אל יעד שאפילו אינו נאמר לו בתחילה במפורש. רש"י, על פי בראשית רבה, מסביר שהקב"ה לא גילה מיד את הארץ כדי לחבבה בעיניו ולתת לו שכר על כל דיבור ודיבור.

לציווי מתלווה הבטחה אדירה: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל... וֶהְיֵה בְּרָכָה... וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ב-ג).

אברהם מגיע לארץ כנען, עובר בשכם ובאלון מורה, ובהמשך מגיע לאזור בית אל. שוב ושוב חוזרת אצלו פעולה אחת: בניית מזבח וקריאה בשם ה'.

זהו אחד המפתחות להבנת דמותו.

על הפסוק "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (בראשית יב, ה), מביא רש"י את דברי חז"ל שאברהם ושרה קירבו בני אדם לעבודת הבורא: אברהם את האנשים ושרה את הנשים.

הרמב"ם מתאר את אברהם כמי שהיה הולך ממקום למקום, קורא לבני האדם ומלמד אותם שיש לעולם אלוה אחד. לדבריו, הגיעו אליו אלפים ורבבות, והוא נטע את יסוד האמונה בלבם (הלכות עבודה זרה א, ג).

אברהם, אם כן, איננו רק "המאמין הראשון" במובן הפרטי. הוא מלמד, משפיע וקורא בשם ה'. חייו הם מאבק נגד עולם של אלילות והחזרת הידיעה שיש מנהיג לבירה.

חז"ל מלמדים במשנה: "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו עליו השלום" (אבות ה, ג).

אלא שהמשנה אינה מפרטת מהם עשרת הניסיונות, ולכן קיימים הבדלים בין המפרשים במניינם.

לפי פירוש רבי עובדיה מברטנורא לאבות, הרשימה כוללת: אור כשדים; הציווי "לך לך"; הרעב בארץ; לקיחת שרה לבית פרעה; מלחמת המלכים; ברית בין הבתרים והבשורה על השעבוד; ברית המילה; לקיחת שרה בידי אבימלך; גירוש הגר וישמעאל; ולבסוף - עקדת יצחק.

יש שיטות אחרות בפרטי המניין, ולכן אין נכון להציג רשימה אחת כאילו היא מוסכמת על כל הראשונים.

המכנה המשותף ברור: חייו של אברהם לא היו מסלול פשוט של הצלחות. פעם אחר פעם הוא נדרש להמשיך לדבוק בה' גם כאשר המציאות נראתה מנוגדת להבטחה שקיבל.

הקב"ה מבטיח לאברהם ברכה וארץ, אך זמן קצר לאחר הגעתו לארץ פורץ רעב: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ" (בראשית יב, י).

אברהם יורד למצרים. שם מתרחש הסיפור המורכב של לקיחת שרה לבית פרעה, עד שהקב"ה פוגע בפרעה ובביתו בנגעים ושרה מוחזרת לאברהם (בראשית יב, י-כ).

לאחר שובו לארץ נפרד ממנו לוט. אברהם נותן ללוט לבחור את האזור שבו ירצה להתגורר, ולאחר הפרידה חוזרת הבטחת הארץ: "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם" (בראשית יג, טו).

אברהם מזוהה במסורת ישראל עם מידת החסד, אבל אין פירוש הדבר שהיה אדם פסיבי.

כאשר לוט נשבה במלחמת ארבעת המלכים בחמישה, אברהם יוצא למרדף כדי להצילו (בראשית יד). התורה מספרת שלקח עמו את "חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלוש מאות", רדף אחר המלכים והשיב את לוט ואת הרכוש.

לאחר הניצחון מציע לו מלך סדום לקחת את הרכוש. אברהם מסרב ואומר שאינו רוצה שמלך סדום יוכל לומר: "אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם" (בראשית יד, כג).

כאן מתגלה עיקרון יסודי בדמותו: אברהם מסוגל לצבור עושר רב - התורה עצמה אומרת שהיה "כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב" (בראשית יג, ב) - אך הוא אינו מוכן שהעושר יטשטש את מקור הברכה.

בבראשית פרק ט"ו מופיעה ברית בין הבתרים. אברהם, שעדיין אין לו בן משרה, שואל: "מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי".

הקב"ה מבטיח לו יורש שיצא ממנו, מוציא אותו החוצה ואומר: "הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים... כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ".

ואז מופיעות המילים שהפכו ליסוד בהגדרת האמונה: "וְהֶאֱמִן בַּה', וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית טו, ו).

באותו מעמד מתבשר אברהם גם שהדרך להגשמת ההבטחה תעבור דרך גלות ושעבוד: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם..." (שם, יג).

כך כבר אצל אברהם נקשרים יחד שני יסודות שילוו את עם ישראל: הבטחת הארץ מצד אחד, וגלות וגאולה מצד שני.

בהיות אברהם בן 86 נולד ישמעאל (בראשית טז, טז).

שלוש עשרה שנה לאחר מכן, כשהוא בן 99, מצווה אותו הקב"ה על ברית המילה. באותו מעמד משתנה שמו מאברם לאברהם:

"וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם, וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם, כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (בראשית יז, ה).

גם שרי מקבלת שם חדש - שרה.

ברית המילה איננה מוצגת רק כמצווה פרטית שניתנה לאברהם. היא מוגדרת "ברית עולם" בין הקב"ה לבין זרע אברהם לדורות (בראשית יז, ז-יג). מאז ועד היום נושא כל יהודי שנימול את אות הברית בגופו.

בפרשת וירא מתגלה מידת החסד של אברהם במלוא עוצמתה.

אברהם, בן 99 ולאחר ברית המילה, יושב בפתח האוהל כחום היום. כאשר הוא רואה שלושה אורחים הוא רץ לקראתם, מבקש מהם להישאר ומארגן עבורם סעודה במהירות (בראשית יח).

מיד לאחר מכן אנו פוגשים צד נוסף באישיותו: תפילה על אנשי סדום.

כאשר הקב"ה מגלה לו את גזר הדין על העיר, אברהם אינו עומד מנגד. הוא פונה בתפילה ובתחינה: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?" ובהמשך: "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (בראשית יח, כג-כה).

הוא מבקש על חמישים צדיקים, אחר כך על ארבעים וחמישה, ארבעים, שלושים, עשרים ועשרה.

דווקא האדם שנלחם כל חייו ברשעות ובאלילות הוא זה שמתפלל על אנשי סדום. הוא אינו מצדיק את מעשיהם - אבל הוא מבקש רחמים.

לאחר שנים ארוכות של ציפייה, מגיע הרגע שעליו הובטח לאברהם פעם אחר פעם.

"וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר" (בראשית כא, א).

אברהם בן מאה שנה כאשר יצחק נולד (שם, פסוק ה). יצחק הוא הבן שעליו נאמר: "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו" (בראשית יז, יט).

אלא שאז מגיע הניסיון הגדול מכולם.

"וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם" (בראשית כב, א).

הפעם התורה עצמה מגדירה מראש את המאורע כניסיון.

הקב"ה מצווה: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק... וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה".

כל ההבטחות על המשך הברית נאמרו דרך יצחק - וכעת אברהם נדרש לצאת לדרך אל הר המוריה.

הוא אינו מתמהמה. "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר".

ברגע האחרון קורא אליו מלאך ה' ואוסר עליו לפגוע ביצחק: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר". לאחר מכן נאמרת הברכה: "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ... וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי" (בראשית כב, טז-יח).

המשנה באבות רואה את העקדה כחלק ממסכת עשרת הניסיונות, ורבים מהמפרשים מונים אותה כניסיון העשירי והחותם. המלבי"ם מסביר שכל ניסיון העלה את אברהם למדרגה גבוהה יותר, עד לניסיון האחרון, שהיה למעלה מן הטבע האנושי הרגיל.

לאחר פטירת שרה בגיל 127, אברהם מגיע לספוד לה ולבכותה (בראשית כג).

דווקא האיש שקיבל הבטחה אלוקית על כל ארץ כנען אומר לבני חת: "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם" ומבקש לקנות אחוזת קבר.

הוא רוכש מעפרון החתי את מערת המכפלה והשדה שסביבה בארבע מאות שקל כסף.

הרמב"ן בתחילת פירושו לפרשה עומד על חשיבות הסיפור הארוך של קניית המערה. מעבר לקבורת שרה, זהו מעשה ממשי של אחיזה בארץ שהובטחה לאברהם.

אברהם אינו מסתפק בכך שהוא עצמו עבד את ה'. הוא דואג להמשך.

בבראשית כ"ד הוא משביע את עבדו שלא לקחת ליצחק אישה מבנות כנען, ושולח אותו אל משפחתו כדי למצוא אישה ליצחק. עם זאת הוא מדגיש: אין להוציא את יצחק מארץ ישראל.

זוהי נקודה מרכזית בחיי אברהם: השליחות אינה אמורה להסתיים בו. היא צריכה לעבור ליצחק, וממנו לדורות הבאים.

התורה עצמה מעידה על כך עוד קודם לכן: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט).

אולי זהו אחד הפסוקים החשובים ביותר להבנת בחירת אברהם. גדולתו אינה מסתכמת במה שהוא עצמו יודע ועושה. הוא מקים בית שימשיך את דרך ה'.

לאחר פטירת שרה ונישואי יצחק לרבקה מספרת התורה שאברהם נשא את קטורה, ונולדו לו ילדים נוספים (בראשית כה, א-ד). חז"ל ורש"י על הפסוק מזהים את קטורה עם הגר; בפשוטו של מקרא היא מופיעה בשם קטורה, והנושא נדון בדברי המפרשים.

אברהם דואג להבחין בין יצחק, ממשיך הברית, לבין שאר בניו: "וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק" (בראשית כה, ה), ואילו לבני הפילגשים נתן מתנות ושילחם בעודו חי.

אברהם נפטר בגיל 175 שנה:

"וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (בראשית כה, ח).

יצחק וישמעאל קוברים אותו במערת המכפלה, לצד שרה.

אברהם חי מאות שנים לפני מעמד הר סיני, ובכל זאת התורה אומרת עליו: "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי, וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי" (בראשית כו, ה).

חז"ל למדו מכאן על שמירת התורה אצל האבות. בגמרא יומא (כח ע"ב) נאמר: "קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה", והגמרא דורשת גם את לשון הרבים "תורותי".

יש דיונים רחבים בראשונים ובאחרונים בגדר שמירת המצוות של האבות לפני מתן תורה ובאופן שבו יש להבין מאמרי חז"ל אלה. אולם ברור שחז"ל אינם מציירים את אברהם רק כפילוסוף שהגיע למסקנה שיש בורא. אברהם הוא עובד ה', נביא, בעל ברית ומייסד דרך של חיים לפני ה'.

אברהם אבינו לא היה רק איש החסד. אכן, הכנסת האורחים שלו הפכה לסמל לדורות. אך דמותו רחבה יותר.

אברהם הוא איש החסד שמכניס אורחים - והוא גם האיש ששובר את תפיסת האלילות של דורו.

הוא מתפלל על סדום - אבל נפרד מדרכה.

הוא אוהב את בנו - אבל כאשר מגיע הציווי האלוקי הוא מוכיח שיראת ה' עומדת במרכז חייו.

הוא עשיר מאוד - אך מסרב לקחת ממלך סדום אפילו "מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל".

הוא מקבל הבטחה על הארץ - ובכל זאת מוכן לשלם מחיר מלא עבור מערת המכפלה.

הוא אדם יחיד שעומד מול עולם שלם, ובכל זאת אינו מסתגר מן העולם אלא מבקש להשפיע עליו.

התורה נותנת תשובה עמוקה:

"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט).

אברהם אינו נבחר רק מפני שהוא עצמו הגיע למדרגה גבוהה. הוא נבחר מפני שהוא מסוגל להפוך אמונה למסורת, דרך חיים וברית העוברת מדור לדור.

הרמב"ם מתאר תהליך היסטורי שלם: אברהם מלמד את יצחק, יצחק מלמד את יעקב, ויעקב מלמד את בניו. כך הולכת ונבנית אומה היודעת את ה' (הלכות עבודה זרה א, ג).

אולי כאן טמונה משמעותו העמוקה של התואר שאנו אומרים כמעט בלי לחשוב: אברהם אבינו.

הוא איננו רק אברהם הצדיק, אברהם הנביא או אברהם המאמין.

הוא אבינו.

ממנו מתחילה הברית. ממנו מתחיל המסע אל ארץ ישראל. אצלו מופיעה ברית המילה. בביתו מתגבשת דרך של חסד, אמונה, הכנסת אורחים, תפילה, מסירות נפש וקריאה בשם ה'. אצלו מתחילה ההבטחה שהולכת ועוברת ליצחק, ליעקב ולשנים עשר השבטים.

וההשפעה שלו אינה מוגבלת רק למשפחתו. הקב"ה משנה את שמו ואומר לו: "כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (בראשית יז, ה).

כאשר הוא עומד בניסיון העקדה, חוזרת ההבטחה: "וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (בראשית כב, יח).

חייו של אברהם מתחילים בתוך עולם של אלילות ומסתיימים כאשר בארץ כנען כבר עומדת משפחה שנושאת ברית אלוקית לדורות. הוא יצא לדרך בלי לדעת אפילו לאן יגיע - אבל בעקבות אותה הליכה נולדה אומה.

מאור כשדים ועד הר המוריה, מ"לך לך מארצך" ועד "קח נא את בנך", מהאוהל הפתוח לאורחים ועד מערת המכפלה - חייו של אברהם אבינו מלמדים שאמונה איננה רק ידיעה שה' קיים. אמונה היא חיים שלמים הנבנים סביב רצון ה': לדעת אותו, ללכת אחריו, לעמוד בניסיון, לעשות חסד, לחנך את הדור הבא ולהאיר את האמונה גם לאחרים.

וזו הסיבה שאלפי שנים לאחר פטירתו, יהודי העומד בתפילה לפני בורא העולם עדיין פותח את תפילתו באותן מילים: "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב".