חצי שעה של שקט. בלי שום משימה חדשה שנוחתת על השולחן, ובלי שום בקשה לקפה. לפעמים, שתיקה רועמת במשרד היא דווקא הבונוס הכי גדול של היום, אם רק יודעים לא להרוס אותה עם דרמה שלא שייכת לנו.

הכל התחיל באמצע העומס של שלישי בבוקר. מיכל ראתה את הילה, המנהלת שלה, עומדת ליד המדפסת ונראית כמי שעומדת לקרוס. בטון הכי רך, מיכל ניגשה והציעה - בטון הכי רך - לעזור. התגובה? כתף קרה, מבט מקפיא, ומשפט שייבש את החדר: "עזבי אותי עכשיו, טוב?!"

תוך שבריר שנייה, 'הבמאי הפנימי' של מיכל קפץ לבמה והעלה הצגה טראגית קטנה: 'מה כבר אמרתי? למה היא תמיד כזאת אליי? אחרי כל מה שהשקעתי…' האוטומט שלנו מתוכנת לקחת הכל אישית. המוח אלוף בהקשרים מהירים: מישהי עצבנית? זה בטח בגללי.

אבל הפעם, מיכל בחרה שלא להיגרר לסערה. נשימה אחת עמוקה הספיקה לה כדי להשתמש בכלי הבסיסי של ה־NLP - הפרדה מוחלטת בין המציאות בשטח לבין הפרשנות שרצה לנו בראש. כל אדם רואה את העולם דרך המשקפיים הפרטיים שלו, והעומס של הילה יושב אך ורק על הלב של הילה.

כשהמנהלת ענתה בקוצר רוח, היא לא שידרה "את לא בסדר", אלא מצוקה מהתדר הפרטי שלה. 'סל הסבלנות' שלה היה ריק. התגובה הזו לא אמרה דבר על הערך של מיכל, היא רק הראתה את סיר הלחץ בצד השני.

העבודה הפנימית היא לא לחנך אותה, וגם לא להתקרבן. הניצחון הקטן של מיכל היה להוריד את משקפי האשמה. ברגע שמבינים שהסיפור בכלל לא עלינו, הלחץ יורד ואפשר לחזור לנשום.

ואם הילה עדיין ממשיכה לשתוק? תסתכלי על זה ככה: הרווחת חלון שקט לקפה חם. ואת הסוכר? תוסיפי הפעם לעצמך, כי אֶת הדרמה של אחרים - אַתְּ ממש לא חייבת לבלוע...