משרדי המועצה הדתית הם מקום שכולו קדושה וחיבור רוחני. במועצה הדתית עוסקים ביצירת קשר ישיר ואמיתי בין הציבור לבין הקדוש ברוך הוא דרך מערכות הכשרות, העירוב, המקוואות והקדושה של בתי הכנסת. עבור גדליהו בן שמעון, עובד המועצה, כל בוקר של הגעה לעבודה היה הזדמנות לשמחה גדולה על הזכות להביא אור לתושבי העיר. אך יום חמישי אחד, בכ"ג באדר, בעיצומה של תקופת מתיחות ביטחונית ועל רקע הלחימה מול איראן, הפך יום העבודה השגרתי של ערב חג הפסח לזירת מאבק דרמטית על חייו.
בשעה 15:00 בצהריים נשמעה אזעקה ברחבי העיר. כיוון שבבניין המועצה הדתית אין מרחב מוגן, פנה גדליהו יחד עם כולם למקלט בבניין הסמוך. עם סיום ההתרעה הוא החל לעשות את דרכו חזרה למשרד, ובמהלך ההליכה הבחין באדם היושב בצד הדרך כשהוא קורא בקול מתוך ספר קוראן. המראה עורר בו בהלה מסוימת, אך הוא המשיך להתקדם לעבר המועצה. לפתע, הוא ספג את הדקירה הראשונה, שליוותה בצעקה קולנית של אללה וואכבר מצד המחבל. באותו רגע נורא הבין גדליהו כי הוא נתקל באירוע של סכנת חיים ממשית, וכי עליו להילחם בכל כוחו כדי לשרוד.
השניות הבאות היו מורטות עצבים ומפחידות ביותר. גדליהו מצא את עצמו מול תוקף חמוש בסכין, ללא שום כלי נשק שיוכל להגן על עצמו. למרות חוסר האונים, הוא בחר שלא להתייאש והחל לזעוק לעזרה בקול גדול, אך בשל העובדה שהאירוע התרחש מיד לאחר האזעקה, הרחוב היה ריק מאדם ואיש לא שמע את זעקותיו. הרופאים שטיפלו בו מאוחר יותר הדגישו בפניו כי הבחירה שלא לקפוא על שמריו ולא להשתתק מפחד היא שהצילה את חייו. המחבל המשיך לנעוץ בו את הסכין שוב ושוב במטרה מוצהרת להביא למותו, ובשלב מסוים הפיל אותו ארצה. גדליהו מתאר כיצד קיבל מכה עזה בראשו.
בעודו שוכב על הארץ כשהוא מדמם וזועק שמע ישראל, הרגיש גדליהו כי הוא נפרד מהחיים. ארבעים השניות הללו שבהן היה נתון לחסדי המחבל נראו לו כנצח בלתי נגמר. הוא פחד מאוד וראה לנגד עיניו את משפחתו, את אשתו ואת ילדיו, והתחנן בליבו לקדוש ברוך הוא שיעשה לו נס. ואכן, חסדי השם התגלו ברגע האחרון כאשר רוכב אופנוע שעבר במקום הבהיל את המחבל וגרם לו להימלט ולהותיר את גדליהו פצוע בשטח.
כשכוחות ההצלה הגיעו, גדליהו היה בהכרה מלאה אך הרגיש שהוא נחנק ואינו מסוגל לנשום. הוא פונה במהירות לבית החולים איכילוב במצב קריטי ביותר, כאשר הרופאים היו בטוחים שהוא לא ישרוד את אותו היום ואנשים כבר החלו לחפש עבורו חלקת קבר. הוא היה מורדם ומונשם במשך חמישה ימים, ורק ביום שלישי בלילה פקח את עיניו. כשראה את בנו, פנייתו הראשונה הייתה לבקש ממנו ללכת לעזור לאמו לקראת שבת קודש, כיוון שהיה בטוח שהזמן שחלף היה קצר בהרבה.
אמו של גדליהו, הרבנית ישועה בן שמעון, ביטאה את גודל הנס כאשר התקשרה לבני משפחתה והכריזה בהתרגשות כי נולד לה ילד חדש. כיום, כשהוא עומד על רגליו באותו מקום שלושה חודשים בלבד לאחר האסון, גדליהו בוחר שלא לראות במקום הזה את אתר הפיגוע, אלא את המקום שבו הוא זכה להינצל ולהיוולד מחדש. הוא מוסיף ומציין כי הנחמה הגדולה שלו היא בכך שהאירוע התרחש מחוץ לכותלי המועצה הדתית, שכן אם המחבל היה מצליח להיכנס פנימה, האסון היה כבד בהרבה עם נפגעים רבים.
הוא אוהב את המקום הזה ומסרב להביט עליו כעל מקום שבו הוא נפצע, אלא כעל המקום שבו הוא זכה להינצל בחסדי שמיים. גדליהו משתף במסר העצום שמלווה אותו כעת, לפיו גם כאשר חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אסור לו להתייאש מן הרחמים. שליחותו החדשה בחיים היא להפיץ את סיפורו כדי להעניק כוח, תקווה ואמונה לכל אדם המתמודד עם קושי או משבר בחייו.
