"הייתי בגיהנום של הנובה ושם ראיתי את אלוקים"

בתוך החשיכה הגדולה של בוקר שמחת תורה, התגלו ניצוצות של גבורה ואמונה שקשה לתפוס בשכל אנושי. דניאל שרעבי, צעיר שביקש בסך הכל לשהות במחיצת חבריו, מצא את עצמו בלב המערכה על חייו ועל חיי אחיו ויהודים רבים נוספים. בראיון מיוחד לסדרת הכתבות "בין חיים למוות" בערוץ 2000, הוא חושף את הרגעים שבהם המוזיקה נדמה והחליפו אותה קולות של מלחמה, כאוס ותפילה חרישית שבוקעת רקיעים.

דניאל הגיע למתחם הנובה יחד עם אחיו ובן דודו יוסף, מיד לאחר שסעדו יחד את סעודת ליל השבת בביתם. הכל נראה רגיל עד שהשמיים התמלאו ביירוטים והמוזיקה פסקה באחת. בתור חובש קרבי לשעבר, דניאל לא קפא במקומו. הוא ויוסף החלו לרוץ בין הפצועים, מנסים להציל נפש אחר נפש תחת מטר של כדורים. באותם רגעים, הוא מספר, המחשבה היחידה שהדהדה בו היא שאסור שאימו תאבד שני בנים ביום אחד.

רגע המפנה הגיע כשמחבלים פתחו באש תופת לעברם. רכבם ספג פגיעה ישירה של טיל אר פי ג'י שגרמה לעלטה מוחלטת בחושיו של דניאל. כשחזר לעצמו, הוא זחל יחד עם אחיו בזיגזגים בין גופות ורכבים בוערים עד שמצאו מחסה בטנק שהיה בשטח. בפנים הם גילו את גופתו של החייל אליהו זכרו לברכה, בחור דתי עם פאות שהקריב את חייו בקרב. דניאל מתאר כיצד למרות האימה, הם החליטו להילחם חזרה. אחיו תפס נשק והגן על הפתח, בזמן שדניאל תיפקד כחובש היחיד בשטח וטיפל בכעשרים פצועים שזרמו למקום. ללא ציוד רפואי תקני, הוא אלתר והשתמש בחולצות כחסמי עורקים, נלחם על כל נשימה של אחיו היהודים.

שיא האירוע התרחש כשהייאוש החל לחלחל והצרחות מסביב גברו. דניאל הורה לכל מי שאינו אוחז בנשק לעשות את הדבר היחיד שנותר: להתפלל. עשרות פצועים וניצולים החלו לזעוק יחד "שמע ישראל" ולומר "שיר למעלות". דניאל מעיד בביטחון מלא כי התפילה הזו היא שסוככה עליהם באותן שעות. הוא הרגיש שבורא עולם נמצא שם בתוך הטנק, שומר עליהם מהטיל הבא שלא הגיע בזכות כוח הדיבור והאמונה.

לאחר שעות ארוכות של לחימה תחת אש, הם חולצו מהתופת. אך המסע של דניאל רק התחיל. בעקבות המראות הקשים והתמודדות של חבריו עם הטראומה, הוא הקים עמותה שמסייעת לאלפי שורדים למצוא מזור לנפשם וטיפול מציל חיים. השינוי הרוחני הפך למרכז חייו. כשבן דודו יוסף חזר בחסדי השם מהשבי, דניאל קיבל על עצמו להניח תפילין מדי יום כהכרת תודה, מחויבות שנמשכת מאז ועד היום.

"ראיתי את אלוקים שם" הוא מסכם בהתרגשות. במקום שבו הצבא החזק ביותר לא היה נוכח, נשאר רק אבא שבשמיים. עבור דניאל, השביעי באוקטובר לא היה רק אסון לאומי, אלא קריאת השכמה להתחבר לשורשים היהודיים, לאהוב כל יהודי ללא תנאי ולהודות על כל רגע של חסד והשגחה פרטית.