עברתי מוות קליני, 14 רופאים עמדו סביבי כשאמרתי: 'אבא, תודה על החיים'

דודו אסייביץ', בן 46, נשוי ואב לשלוש בנות, שניהל עסקים מצליחים, לא גדל בבית שבו האמונה הייתה חלק מרכזי. לדבריו, בבית הוריו הדלקת נרות שבת על ידי אמו הייתה הסממן המסורתי היחיד, ואלוקים לא היה חלק מהיומיום שלהם. יום כיפור, שהיה יום צום וחג לכלל ישראל, שימש עבורו כיום שבו היה יוצא לגינה לפתוח שולחן ולאכול. חייו השתנו באופן דרמטי לחלוטין בתקופת הקורונה, אז החל מסע התשובה שלו בקפיצה של "כמה מדרגות בבת אחת".

הכל החל ביום שישי רגיל. דודו ירד לעסקיו, אך בצהריים חש ברע, וחשב שיש לו דלקת בגרון. הוא שלח הודעה לאשתו בבקשה שתכין עבורו תרופות "את כל חברת טבע" על השולחן. כדורים אחר כדורים נבלעו, אך לא עזרו, ובמהרה החל קושי ממשי בנשימה. למרות זאת, הוא המשיך לעבוד, ואפילו הלך לחדר כושר. ביום חמישי כבר הרגיש שהגוף שלו "מתחיל לקרוס". הוא חש קושי נשימתי קשה ותשישות גדולה. דודו ניסה לבודד את עצמו בחדר של בתו, אך ביום שישי אשתו נכנסה ללחץ כאשר ראתה את מראה עורו, שהיה "שחור", כאילו נשרף במיטת שיזוף.

האח נסע עמו במהירות לבית החולים. בדרך, הנשימה פסקה כמעט לחלוטין, והוא פתח את החלון בניסיון נואש לשאוף אוויר. הוא ביקש מאחיו שיסע מהר ככל הניתן. כשהגיעו, הוא הושם בכיסא גלגלים בחדר המיון. לאחר דקות ספורות, רופא עבר, הסתכל עליו, חזר, ושאל אם מישהו טיפל בו, אך לא היה אף אחד. הרופא הורה מיד לאחות להביא מדדים. הרופא ניסה לבדוק את הלחץ דם והסטורציה באצבע, אך המכשירים סירבו לעבוד, והוא ביקש להחליף אותם פעם אחר פעם. בפעם השלישית שהונחה הסיטורציה על אצבעו, הרופא פלט צרחה והוא הובהל מיד לחדר הלם.

בחדר הטראומה, דלתות נפתחו ונסגרו סביבו, אך הוא הרגיש לבד לחלוטין. סביב מיטתו עמדו כארבעה עשר רופאים. אחד מהרופאים הודיע לו כי עליו לחתום על טופס, והוא עומד להיות מורדם ומונשם. דודו סירב, והוריד את השמיכה שהייתה עליו. הוא אחז בברזלי המיטה וניסה להתווכח, אך אז ידיו השתחררו וראשו נזרק לאחור. הוא הבין שנגמר לו הכוח. באותו רגע, כשהוא מביט בתקרה, הוא פנה לבורא עולם ואמר: "אבא שבשמיים". הוא ביקש להודות לריבונו של עולם על הכל: על השנים הטובות בחייו, על המשפחה, האישה, הילדים והעסקים.

אז פנה דודו אל הקדוש ברוך הוא בשתי עסקאות: העסקה הראשונה הייתה שאם זה זמנו ללכת, הוא מבקש שישמור על משפחתו. העסקה השנייה: אם הבורא יחזיר אותו לפה, דודו הבטיח שיעבוד אותו כל ימי חייו, ידבר עליו בכל מקום, ולא יעזוב אותו לעולם. בעודו בוכה בדמעות, הוא הבחין שגם כל 14 הרופאים מסביב למיטה בוכים. מיד לאחר מכן, הניחו לו את המסכה, והוא הורדם שישי, שבת וראשון.

ביום שני, מצבו הידרדר. אשתו קיבלה שיחת טלפון, והיא לא ידעה מה לעשות כששמעה על מצבו במחלקת קורונה ב'פנימית ג' ברמב"ם, שם סוגרים אנשים בניילון. היא יצרה קשר עם אחיו, שפנה לחזן בבית הכנסת. החזן פנה לרבי דוד. הרב הורה למשפחה שלא לעלות לבית החולים. במקום זאת, הם התבקשו לחזור הביתה, לפתוח תהילים ולהתפלל באמונה. המשפחה החליטה להקשיב לרב.

בזמן שהמשפחה התפללה, דודו חש את עצמו מרחף על ענן לבן. הוא חווה רוגע, טוב וחוויה שאין דומה לה. מרחוק, הוא ראה נקודת אור חזקה ומיוחדת, לבן מיוחד שאי אפשר להביט בו ישירות. הוא חש "מלחמה" בנשמתו להגיע לאור, כשהוא משוכנע ששם "יותר טוב, יותר חזק". לפתע, הענן עצר ואף נסוג מעט.

ביום רביעי, בניגוד לכל סיכוי, דודו התעורר בפנימית ג', "חדר מתים" בבית חולים רמב"ם. עד היום, הרופאים אינם יודעים להסביר כיצד התעורר ממצב כזה. הוא קם משותק, וראייתו הייתה מטושטשת. חייו חלפו מול עיניו כסרט, והוא חש צער עמוק, כאילו "טילים נחתו לי בלב". הוא הבין שפספס את העיקר: המשפחה, הילדים והאישה. לדידו, הקדוש ברוך הוא החזיר אותו לעולם הזה למטרה אחת: להעביר את המסר שיש עולם הבא.

מאז חזרתו, דודו פתח "דף חדש". הוא מעריך כל נשימה, ואת אור השמש בבוקר. הוא מבין שהשם שם אותו על מיטת חוליו כדי "לפנצ'ר את האגו" שלו, כדבריו. כיום הוא עם כיפה וציצית, מדבר ושומע דברי תורה. הדת חיברה אותו לילדיו, לאשתו, למשפחתו ול"דודו האמיתי". המסע שעבר מוכיח כי האמונה היא המפתח לחיים מלאים.