"אף פעם לא סיפרתי את זה": הרב אהרון מרגלית בסיפור חיים מדהים ועוצר הנשימה

בפרק נוסף מתוך הסדרה "בין חיים למוות" בערוץ 2000, התארח הרב אהרן מרגלית ופתח את סגור ליבו בסיפור חיים יוצא דופן. זהו סיפור שנדמה לעיתים כאילו נלקח ממחוזות הדמיון, אך כולו מציאות יהודית חיה, כואבת ומנצחת.

דמותו של הרב מרגלית, המוכרת כיום כמקור השראה לרבבות בארץ ובעולם, נחשפת בריאיון כנה, מרגש ומלא עוצמה. דרך ילדות בצל מחלת הפוליו, שנים של בדידות, שתיקה, גמגום והשפלות קשות, מתגלה סיפורו של אדם שקם מתוך התהומות העמוקים ביותר אל פסגות של עשייה, אמונה ושמחה.

אחד הרגעים המכוננים בסיפורו התרחש דווקא בנקודת שבר קשה, בחדרו של רופא קשוח בשם דוקטור שמחה לב.

נער צעיר, פגוע גוף ומגמגם בצורה קשה, נכנס אל חדרו של הרופא לאחר איחור שנגרם מנסיעות ארוכות. עוד לפני שהספיק לשבת, הרופא השליך לעברו בובת פלסטיק קטנה, באורך כ-20 סנטימטרים, ופנה אליו בקול תקיף:

"תפוס, אהרן. קוראים לבובה הזו ציפי. מעכשיו אתה מתחיל לדבר אך ורק אליה".

הרב מרגלית נזכר באותם רגעים כשעה ארוכה ומייסרת במיוחד. הוא הרגיש מושפל עד עפר. לדבריו, באותה שעה היה בטוח שהאיש העומד מולו הוא "חולה נפש אמיתי". הוא לא הבין מדוע הרופא בוחר להשפיל אותו, מדוע הוא מאלץ בחור ישיבה לדבר אל גוש פלסטיק דומם, ומדוע הדרך אל הריפוי צריכה להתחיל דווקא בכאב כזה.

אבל דווקא מתוך המפגש הקשה הזה, כך יתברר בהמשך, צמח אחד המפתחות ששינו את חייו.

כדי להבין את עומק הפלא, צריך לחזור אל ילדותו המוקדמת.

אהרן הקטן נולד להורים יראי שמים, ניצולי שואה ששרדו את התופת באירופה ועלו לארץ ישראל כשהם פצועים ושבורים, אך מלאי אמונה. למשפחה לא היו סבא, סבתא, דודים או קרובי משפחה שיכלו לעזור. הם בנו את ביתם בעשר אצבעותיהם במושב מבודד.

כשהיה כבן שנתיים וחצי, שיחק אהרן מחוץ לבית עם ילדים נוספים. לפתע נכנס אל שבילי המושב טרקטור - הראשון שראו הילדים מעולם. רעש המנוע והמראה הזר של הכלי הגדול הבהילו אותם. הילדים ברחו בצעקות, ואהרן הקטן חווה זעזוע עמוק.

כשהובא בחזרה לביתו, הוא פשוט נדם.

הוריו קיוו שמדובר בטראומה חולפת. אולי שעה, אולי יום, אולי יומיים. אך השתיקה נותרה, והיא הייתה רק תחילתה של מסכת קשה הרבה יותר.

ימים ספורים לאחר אותו אירוע הגיע המשבר הגדול. בבוקר אחד העירה האם את בנה והבחינה מיד שמשהו חמור מתרחש. הילד היה אפאתי, עם חום גבוה, ללא תיאבון וללא תגובה רגילה.

בליבה של האם עלה חשש מפני המגפה שהשתוללה באותם ימים בארץ - מחלת שיתוק הילדים, הפוליו.

ההורים מיהרו לבאר שבע, שם בדקו הרופאים את הילד ואישרו את החשש. הם המליצו להעבירו מיד לבית החולים תל ליטווינסקי, המוכר כיום כמרכז הרפואי שיבא. עד שהגיעו לשם, השיתוק כבר התפשט במהירות בגופו של אהרן הקטן. מצבו הוגדר קשה ונדיר במיוחד - שיתוק כפול.

עם כניסתו לבית החולים הוא איבד את הכרתו. הנגיף פגע בריאותיו ואיים לחנוק אותו. באותם ימים היו בחדר המיון שני מכשירי ריאת ברזל בלבד, ואחד מהם היה פנוי. הרופאים מיהרו להכניס את גופו הזעיר והמשותק אל תוך המכשיר שהחזיק אותו בחיים.

הרופאים פנו לאמו ואמרו לה שאין לה מה להישאר שם. "זה יכול להימשך זמן רב מאוד", אמרו לה, "ויש לך עוד ארבעה ילדים קטנים בבית".

אבל האם לא עזבה. היא נשארה מחוץ לחדר, קראה תהילים ללא הפסקה ובכתה בדמעות שליש. רק למחרת, כשנזכרה שבעלה נמצא לבדו במושב עם ארבעה ילדים קטנים, החליטה לשוב הביתה.

במשך חודשיים שכב אהרן הקטן בתוך ריאת הברזל, מחוסר הכרה. הרופאים אמרו להוריו שוב ושוב: "אתם אנשים דתיים, אתם מתפללים - תמשיכו להתפלל. אבל כדאי שתדעו: רוב הילדים במצב כזה לא שורדים. וגם אם ישרוד, מי יודע באיזה מצב יהיה הראש שלו אחרי חודשיים ללא הכרה".

ואז, אחרי חודשיים, יצאה אחת האחיות בריצה וזעקה: "הוא פקח את העיניים והתחיל לנשום בכוחות עצמו".

ההתרגשות הייתה עצומה, אך הדרך עוד הייתה ארוכה.

לאחר שיצא מכלל סכנה מיידית, העבירו אותו למחלקה מיוחדת שכונתה "מחלקת הארגז". הרב מרגלית מסביר כי באותם ימים בתי החולים היו מלאים בילדים שחלו בפוליו. מתוך חוסר מקום, פנו למפעל מתכת בשם "הארגז" והזמינו ממנו מבני מדפים גדולים, דומים לספריות תעשייתיות.

על כל מדף הניחו סדין, שמיכה, ציפית ומגבת - ועל המדפים הללו אשפזו את הילדים.

הרב מרגלית מתאר זאת בכאב ובחיוך מריר: "בית החולים קרא לזה אשפוז. אולי המילה הנכונה בעברית היא אחסון".

הוא מדגיש שלא מדובר היה ברוע לב, אלא בחוסר אונים של מערכת רפואית שנאבקה במגפה קשה. ובכל זאת, המציאות הייתה מטלטלת.

לאחר שישה שבועות במחלקה הזו, נמצא עבורו מקום בירושלים, במוסד רפואי בשכונת סן סימון שבקטמון. אהרן הובא לשם כשהוא בן שנתיים ותשעה חודשים בלבד, משותק מכף רגל ועד ראש. מערכת הבליעה שלו נפגעה, והוא הוזן באמצעות זונדה ישירות לקיבה - מצב שנמשך עד גיל שש וחצי בערך.

במוסד בירושלים שכב אהרן במשך שנים ארוכות. הוריו, שהיו דלי אמצעים וגידלו ילדים נוספים במושב מרוחק, יכלו להגיע לבקרו רק פעם אחת בשבוע - ביום שלישי.

זה היה הביקור היחיד שלו.

בחדר שבו שכב היו עוד תשעה ילדים חולים, אך הוא היה היחיד שסבל משיתוק כפול. ילדים אחרים זכו לביקורים תכופים, לממתקים, לצעצועים ולמשפחה סביב מיטתם. אהרן שכב בפינה, במיטה האחרונה, והמתין.

במשך שישה ימים ו22 שעות בכל שבוע הוא חיכה לרגע שבו אמו תופיע בדלת. הוא היה שוכב על גבו, מביט בתקרה ובוכה חרישית: "מאמי, מאמי, מאמי".

אך הכאב הגדול לא היה רק הבדידות. לדבריו, היו מבקרים שנעמדו ליד מיטתו ודיברו עליו כאילו אינו שומע.

"לא אכפת להם מהילד שלהם", היו אומרים. "אף פעם אין פה אף אחד לידו. אולי הוא ילד מאומץ. אולי ככה זה אצל החרדים, יש להם הרבה ילדים אז הם ויתרו עליו".

המילים הללו חדרו אל ליבו של הילד הקטן כמו חצים. במשך תקופה הוא התחיל להאמין שאולי באמת נטשו אותו. שאולי אין מי שאוהב אותו.

רק בהמשך, מתוך התבוננות, התחיל להבין את האמת. הוא ראה את המאמצים האדירים של אמו, שהייתה עושה דרך ארוכה ומפרכת רק כדי להיות איתו כמה שעות, והבין: הוריו לא נטשו אותו. הם אהבו אותו בכל ליבם, גם אם המציאות לא אפשרה להם להיות לידו בכל יום.

לקראת גיל שמונה חל שיפור במצבו, והוא הצליח לשבת בכוחות עצמו. הוריו החליטו שהגיע הזמן להחזירו הביתה, אך הנהלת המוסד הסכימה לשחרר אותו רק בתנאי שאמו תלמד פיזיותרפיה ותוכל לטפל בו בבית.

האם לא היססה. היא נרשמה לקורס בתל אביב ונסעה ארבעה ימים בשבוע במשך שלושה חודשים. בגלל הקושי שלה בעברית היא קראה לזה "פיזוז רפיה", אך המסירות שלה הייתה עצומה.

כשחזר אהרן לביתו, החל מסע טיפולים קשה וכואב. גופו היה נוקשה, חלק מאיבריו לא נעו במשך שנים, וכל טיפול לווה בכאבים עזים. הוא היה צורח ובוכה, ואמו הייתה בוכה יחד איתו - אבל לא מוותרת.

היא הייתה מביטה בו ואומרת:

"אהרלה שלי, מותר לך לבכות. מותר לך להתלונן. מותר לך לכעוס, ואתה צודק בכל כאב שלך. אבל לוותר? ויתור אסור לך בהחלט. אם תוותר על עצמך, תישאר נכה לכל ימי חייך. אבל אם לא תוותר ותמשיך להילחם, תהיה בריא לגמרי".

המשפט הזה ליווה אותו כל חייו.

שבעה עשר חודשים לאחר מכן, בחול המועד סוכות, הצליח אהרן לראשונה לצעוד בכוחות עצמו בעזרת קביים. אחרי שנים של חוסר אונים, הוא גילה שהוא מסוגל להתקדם לבד.

אבל השמחה לא נמשכה זמן רב.

בהגיעו לגיל בר מצווה ביקשו הוריו, מתוך רצון לראות נחת יהודי, שיקרא את פרשת השבוע בבית הכנסת. אהרן ניסה להסביר להם שאין סיכוי שיצליח לעשות זאת בגלל הגמגום הכבד שממנו סבל. לאחר הפצרות רבות הוסכם על פשרה.

בשבת, כשעלה לתורה והתחיל לברך את ברכות התורה, הוא נתקע. המילים לא יצאו מפיו. אביו, שעמד לידו, ניסה להרגיע אותו: "אהרן, תנשום עמוק. תירגע ותתחיל שוב מההתחלה".

אהרן ניסה שוב - ושוב נתקע בדיוק באותו מקום.

ואז נשמעה קריאה אכזרית מתוך בית הכנסת: "תשים שתי אצבעות בתוך הפה ויהיה לך הרבה יותר קל".

המשפט הזה ריסק אותו.

אהרן תפס את קביו וברח בבכי מבית הכנסת אל בית הוריו. הוא נעל את עצמו בחדר וסירב לצאת אל סעודת המצווה שנערכה לכבודו. רק לקראת ברכת המזון, אחרי שאביו התחנן בפניו, הסכים לשטוף את פניו ולצאת אל האורחים.

הצלקת נשארה. מאותו יום קיבל החלטה פנימית קשה: הוא לא ידבר יותר.

הוא סיים את לימודי כיתה ח' בגיל שלוש עשרה וחצי, ועבר ללמוד בישיבה חסידית ברחובות, בצילו של האדמו"ר מקרעטשניף זכר צדיק וקדוש לברכה. במשך שנתיים וחצי בישיבה הוא לא פתח את פיו אפילו פעם אחת. הוא ישב בשיעורים, הקשיב, קם כשהאחרים קמו, דפדף כשהם דפדפו - אך לא החליף מילה עם איש.

הפחד לחוות שוב את ההשפלה של הגמגום סגר אותו בתוך שתיקה מוחלטת.

המהפך החל במוצאי שבת אחד, כאשר הבחורים עברו לפני האדמו"ר לומר "שבוע טוב". כשהגיע תורו של אהרן, הביט בו הרבי ואמר: "אהרן, תיכנס אליי מחר בבוקר. יש לי דבר חשוב לדבר איתך".

למחרת נכנס אהרן אל הרבי. הרבי פנה אליו ישירות ואמר שהגיע הזמן לטפל בגמגום. הוא סיפר לו על קלינאי תקשורת מומחה, שהיה גם פסיכולוג - דוקטור שמחה לב. הרבי הוסיף שהוריו לא צריכים לדאוג לכסף, מפני שהוא לוקח על עצמו את מימון הטיפול.

הרבי ביקש ממנו להתאמץ ולשמוע בקול הרופא, גם אם יהיה קשה, והזהיר אותו שמדובר באדם קשוח. "אחרי הפעם הראשונה", אמר לו, "תחזור אליי ותספר לי איך היה".

כך הגיע אהרן אל אותו מפגש עם דוקטור שמחה לב - המפגש שבו הרופא צעק עליו, השליך אליו את הבובה "ציפי" ודרש ממנו לדבר רק אליה.

אהרן חזר אל הרבי שבור, פגוע וכועס. הוא סיפר שהרופא השפיל אותו, ביזה אותו וגרם לו לדבר אל בובה כמו ילד קטן. הרבי הקשיב לו זמן רב בשקט, עד שכל הכאב יצא.

ואז הביט בו בעיניו המאירות, חייך ואמר משפט אחד:

"אהרן בני, האם אתה כבר מאמין שעוד מעט תוכל לדבר בצורה רהוטה ושוטפת כמו כל אחד אחר?"

המשפט הזה שינה את נקודת המבט שלו.

אהרן הבין שהרבי מבקש ממנו לא להיתקע בהשפלה הזמנית, אלא לראות את המטרה. אם בסוף הדרך הוא יוכל לדבר, אולי המאמץ שווה את הכול.

בכוח אותה אמונה הוא המשיך ללכת אל הרופא במשך עשרה חודשים וחצי. הוא ספג את הקושי, את הצעקות ואת הדרישות הנוקשות - ובסופו של דבר הטיפול הצליח. אהרן החל לדבר בצורה שוטפת.

שנים רבות לאחר מכן גילה הרב מרגלית פרט מדהים מפי הר"מ, ראש המתיבתא בישיבה שלו.

מתברר שדוקטור שמחה לב לא היה אדם אכזרי, אלא פסיכולוג מבריק שתכנן כל צעד בקפידה. באחד הימים, לפני שיעור שבו אהרן היה אמור להשתתף, התקשר הרופא אל האדמו"ר מקרעטשניף ואמר לו כי נתן לאהרן משימה: במהלך השיעור עליו להרים יד ולשאול שאלה בפני כל הבחורים.

הרופא ביקש מהרבי לעדכן את הר"מ ואת כל הבחורים שאף אחד לא יעז לצחוק, לחייך או להסתובב אליו. "אם מישהו יצחק", הזהיר, "אתם הורגים אותו נפשית והוא לא יחזור לדבר לעולם".

ההנחיה הייתה ברורה: להתייחס אליו בטבעיות מוחלטת. לא לעשות מזה אירוע. לא להעיר לפני, לא בזמן ולא אחרי.

אהרן הגיע לשיעור מבלי לדעת דבר. במשך שנתיים וחצי הוא ישב בכיתה כמו עציץ דומם, ופתאום היה עליו להרים יד ולדבר. השיעור נמשך שעה וחצי, ובמהלכו הוא נאבק בעצמו. שוב ושוב רצה להרים את היד, ושוב ושוב הפחד שיתק אותו.

רק חמש דקות לפני סוף השיעור גייס אומץ והרים את ידו.

הר"מ הביט לעברו ואמר בקור רוח: "כן, רצית להגיד משהו?"

אהרן שאל את שאלתו בקול רועד. אף בחור לא הסתובב. אף אחד לא צחק. אף אחד לא לחש.

הר"מ השיב לו בפשטות: "שאלה מצוינת. תיגש אליי אחרי השיעור ואסביר לך בפירוט", ומיד המשיך בשיעור כאילו דבר לא קרה.

רק שנים אחר כך הבין אהרן איזו רשת ביטחון עצומה נפרשה סביבו באותו רגע. כמה חכמה, רגישות וחסד היו מאחורי הטבעיות הזו. היא מנעה ממנו שבר נוסף ופתחה בפניו מחדש את הדלת לעולם הדיבור.

בסיום הריאיון מסכם הרב אהרן מרגלית את סיפורו במסר של אמונה גדולה.

לדבריו, כל ניסיון ואתגר שאדם עובר אינם באים לשבור אותו, אלא לבנות בו כוחות חדשים. הוא מדמה זאת לאדם שמתאמן לקראת האולימפיאדה: כל אימון קשה וכל מאמץ גופני אינם מחלישים אותו, אלא מחזקים את השרירים ומכינים אותו לניצחון.

כאשר אדם נופל, הוא אומר, עומדות בפניו שתי אפשרויות. אפשר להישאר על הרצפה, לרחם על עצמנו ולהרים ידיים. אבל האפשרות השנייה - היהודית והנכונה - היא לקום, להילחם ולהמשיך קדימה.

הרב מרגלית קורא לצופים להביט על הטוב שבחייהם, על המשפחה, על הילדים, על הדרך שעברו ועל כל מה שבנו בעמל רב. לא לוותר על החיים בגלל קושי, לא לאבד את השמחה בגלל נפילה, ולא לשכוח שגם מתוך המקומות החשוכים ביותר יכולה לצמוח ישועה.

בסופו של דבר, סיפורו של הרב אהרן מרגלית אינו רק סיפור על ילד שניצח מחלה, גמגום ובדידות. זהו סיפור על אדם שלמד כבר בילדותו את המשפט שהפך לדרך חיים: מותר לבכות, אבל אסור לוותר. מתוך ריאת הברזל, מתוך השתיקה, מתוך הבושה בבית הכנסת ומתוך אמונת הצדיקים - צמחה דמות שמזכירה לכולנו שגם כשהעולם נראה סגור, תמיד יכולה להיפתח דלת חדשה של אמונה, מאמץ ותקווה.