איבד את אשתו ובתו בתאונה הקטלנית, ובחר לחיות באמונה | סיפורו המטלטל של אפרים רימל

הכול התחיל בפנייה אחת ימינה בצומת המוכר, ומשם הזיכרון פשוט פסק. אפרים רימל, שחייו השתנו מן הקצה אל הקצה ברגע אחד של תאונה קשה, מוצא את עצמו מתעורר למציאות חדשה ומטלטלת לאחר שבועיים של חוסר הכרה. העובדה שהוא אינו זוכר את רגעי האימה היא חסד משמיים, הגנה על הנפש מפני טראומה שייתכן והייתה קשה מנשוא.

כשפקח את עיניו בבית החולים, מצא את עצמו מוקף בחברים ובני משפחה. ללא משקפיים ובערפול חושים, הוא התקשה להבין את פשר ההתקהלות סביב מיטתו. השעות נקפו, האורחים התפזרו, ורק אז, ברגע של שקט עם חבר קרוב, חלחלה התובנה שמשהו חסר. השאלה "איפה ציפי?" הדהדה בחלל החדר, והתשובה שקיבל הייתה כזו שאיש אינו מוכן לה. באותו רגע נודע לו כי רעייתו האהובה ציפי ובתם התינוקת, נועם רחל, שהייתה רק בת שלושה שבועות, נהרגו בתאונה.

ההתמודדות לא עצרה בשכול. אפרים מצא את עצמו משותק בפלג גופו התחתון, מצב המוגדר כפרפלגיה, כשכל פעולה פשוטה דורשת מאמץ עילאי של הידיים בלבד. במקביל, בנו הבכור איתי נלחם על חייו במצב אנוש. אפרים מתאר בכנות כי בתחילה נאלץ להדחיק את המצב של איתי כדי להצליח להתמקד בשיקום שלו ובעיבוד האובדן הכבד של אשתו ובתו. בגלל מגבלות הקורונה והפציעה שלו, המפגשים עם בנו התקיימו דרך מסך הווידאו בלבד במשך תקופה ארוכה.

למרות הכאב הבלתי נתפס, בראיון מיוחד לערוץ 2000, אפרים בוחר בדרך של אמונה תמימה. הוא מצהיר כי אין בלבו כעס על הקדוש ברוך הוא. לשיטתו, הכעס והמרירות לא יקדמו אותו ולא ישיבו את אהוביו. "האמונה מתחילה כשהידיעה נגמרת", הוא מסביר, מתוך הבנה שישנן שאלות שרק לבורא עולם יש עליהן תשובה. הוא מאמין בלב שלם שלקדוש ברוך הוא יש תוכנית שמימית מקיפה שבן אנוש פשוט אינו מסוגל לתפוס.

הבחירה בחיים עבור אפרים היא המשימה המרכזית. הוא מאמין שאם נגזר עליו להישאר כאן, הרי שניתנו לו הכוחות להתמודד עם האסון ואולי אף לצמוח ממנו. ציפי, שהייתה דמות מנהיגה ומורה לחיים עבור רבים, חסרה לו בכל רגע, אך הוא זוכר כי "לא טוב היות האדם לבדו" הוא ציווי שרלוונטי לכל שלב בחיים.

הזמן, לדבריו, אינו מרפא את הכאב ואינו מקהה אותו, אך הוא מלמד כיצד לחיות לצדו. אפרים מדגיש כי גם כשנראה שהעולם חרב ואין אוויר לנשום, יש לקחת נשימה עמוקה ולהמשיך קדימה. האמונה שהבורא החליט שהם צריכים להיות כאן היא שמניעה אותו להמשיך לחיות חיים מלאי משמעות ותוכן, על אף הקשיים הפיזיים והנפשיים. זהו סיפור על גבורת הנפש, על היכולת למצוא אור בתוך החשיכה הגדולה ביותר ולבחור בכל בוקר מחדש בחיים של אמונה ועשייה.