המהפך של "מלך הקסטות": משה גיאת פותח את הלב בריאיון ספוג באמונה ודמעות

הוא כבש את הבמות הגדולות ביותר בארץ ובעולם, הרוויח סכומי עתק וראה את עולם התהילה זוהר לרגליו. אך מאחורי הקלעים של ההצלחה המטאורית בשנות ה-80, הזמר משה גיאת הרגיש שהנשמה שלו צמאה למשהו אמיתי ועמוק בהרבה. בריאיון מיוחד לערוץ 2000 הוא חוזר אל התהום הנפשית שנפערה עם פטירת אחיו התאום, אל הרגע שבו הניצוץ היהודי נדלק מחדש בישיבה קדושה בבני ברק, ואל הנס הגלוי שהעניק לו דירה מול הר הבית. זהו סיפור עוצמתי על אדם שהסכים לוותר על אורות הבמה הזמניים ומצא את הברכה האמיתית בחיים.

השנים הזוהרות והחיפוש אחר הברכה הנעלמת

כשחוזרים אל עולם המוזיקה המזרחית והחסידית של שנות ה-80, השם משה גיאת מהדהד כאחד העמודים המרכזיים של אותה תקופה. הוא היה האיש שה'קסטות' שלו נמכרו בכל קרן רחוב, ושקולו הייחודי והמרגש נכנס לכל בית בישראל. ההצלחה היתה פנומנלית, ההופעות היו מלאות עד אפס מקום, והכסף זרם בשפע. לכאורה, היה לו כל מה שאדם בעולם הזה יכול לבקש לעצמו.

אולם במבט מפוכח לאחור, גיאת מודה בלב פתוח כי בתוך כל העושר, הפרסום והתשואות, היה חסר הדבר החשוב מכל. הוא מספר בגילוי לב שלא היתה ברכה אמיתית בכסף הזה, מפני שהיה חסר בו הממד הרוחני. החיים היו מלאים ברעש חגיגי ובאולמות מלאים, אך ברגע שהאורות כבו והוא חזר לביתו, הריקנות השתלטה. גיאת משחזר כיצד השפע הכלכלי של אותם ימים הוביל אותו לעשיית טעויות קשות. הוא פיזר את כספו, השקיע במיזמים כושלים, חווה נפילות כלכליות בלתי פוסקות, ואף הגיע לבתי הקזינו המפוארים של לאס וגאס בארצות הברית. באחד החודשים הוא הרוויח סכום אדיר של 20,000 דולר, שהיה שווה הון עתק באותם ימים, אך בתוך ימים ספורים של הימורים ובילויים הוא חזר לביתו עם 200 דולר בלבד בכיסו. המרדף אחר החומריות הותיר אותו פעם אחר פעם מרוקן מכוחות ומאוכזב.

ילדות ספוגה בצלילים והשבר הגדול של החיים

כדי להבין את שורשי נשמתו של משה גיאת, יש לחזור אל מחוזות ילדותו בשכונת התקווה שבתל אביב. השכונה באותם ימים היתה כור היתוך תרבותי ומוזיקלי מרתק במיוחד. מסביב לבית משפחתו התגוררו משפחות מכל עדות המזרח, ובהן עיראקים, פרסים, תימנים ומרוקאים. מכל חלון בקעו צלילים ופיוטים אחרים, ומשה הצעיר ספג אל תוכו את כל הניחוחות והמקצבים הללו, דבר שעיצב את סגנונו המוזיקלי העשיר בהמשך הדרך.

אביו, שהיה תימני מקורי ושמרן מאוד בכל הקשור למסורת האבות, חינך אותו באהבה רבה ובקפדנות ללכת לבתי הכנסת. האב קבע עבורו סדר חינוכי מיוחד כדי שיכיר את כל סגנונות התפילה. שבת אחת הם היו הולכים להתפלל אצל התימנים, ובשבת שלאחריה היו הולכים להתפלל אצל החלבים, בני העדה הסורית הספרדית. בדרך זו למד משה הצעיר גם את הפיוטים הספרדיים העמוקים וגם את התפילה התימנית העתיקה, והתחבר למסורת בכל נימי נפשו.

את צעדיו הראשונים בעולם השירה עשה משה יחד עם אחיו התאום. השניים שרו יחד במקהלת בית הכנסת מגן דוד של הקהילה הסורית, והיוו צמד מבטיח ומלא קסם. אולם בגיל 14, אסון נורא פקד את המשפחה ושינה את עולמו של משה לעד. אחיו התאום נהרג בתאונת דרכים קטלנית. האובדן הטרגי הזה זרק את משה הצעיר למשבר נפשי עמוק ביותר. הלב סירב להתנחם, והוא החליט להפסיק לשיר לחלוטין. השתיקה המוזיקלית הזו נמשכה זמן רב, כשהוא מנסה לאסוף את השברים של חייו.

הפריצה הגדולה והפיכתו לכוכב ענק

הפצעים בלב החלו להגליד רק כעבור שנים, כאשר משה הגיע לגיל גיוס. הוא החליט לנסות את מזלו ונבחן ללהקה צבאית. הוא התקבל ללהקת הרבנות הצבאית, ובכך הפך לזמר התימני הראשון שזכה להיכנס ללהקה זו. השירות בחלק זה של הצבא החזיר לו את הביטחון העצמי והעניק לו ניסיון בימתי עצום ותשתית רוחנית מוזיקלית.

הדרך אל פסגת המוזיקה הישראלית היתה מהירה משם. בשנות ה-20 לחייו החל להקליט את שיריו באופן מקצועי. הפריצה הגדולה והמפץ הגדול של הקריירה שלו הגיעו עם השיר נורה. זה היה שיר שכתב במקור המוזיקאי הערבי המפורסם פריד אל אטרש. גיאת השמיע את השיר למנהל המוזיקלי שלו, אריה ברקוביץ, אשר יצר עבורו עיבוד חדשני, קליט ומרגש. עם סרט ההקלטה המקורי בידו, עלה גיאת לירושלים ומסר אותו לשדרן הרדיו המפורסם שמעון פרנס.

פרנס, שלא היה במשרדו באותו רגע, קיבל את הסרט מעובדיו שהניחו אותו על שולחנו. בבוקר יום שישי שלאחר מכן, במסגרת תוכנית הרדיו הפופולרית אגן הים התיכון, הושמע השיר נורה לא פחות מ-3 פעמים ברצף במהלך התוכנית. מאותו רגע, הטלפון בביתו של גיאת לא הפסיק לצלצל. הצעות להופעות זרמו מכל עבר, והוא נאלץ להקים במהירות תזמורת שלמה שתלווה אותו. שנות ה-80 הפכו עבורו להיסטריה המונית של תהילה, כשהוא ממלא אולמות ומרקיד המונים, אך החלל הפנימי בנשמתו רק הלך וגדל.

המפגש המקרי בבני ברק והחזרה לשורשים

נקודת המפנה האמיתית בחייו של משה גיאת התרחשה כאשר הגיע לגיל 40. באותם ימים הוא הגדיר את עצמו כאדם מסורתי בלבד. הוא אמנם שמר על כבוד השבת ולא הופיע בלילות שבת, אך היה רחוק מאורח חיים דתי מלא. יום אחד, בעודו מתהלך באזור פרדס כץ שבבני ברק, צדו עיניו מודעת רחוב פשוטה. המודעה בישרה על ערב שירה ופיוט שיתקיים בישיבת אור דוד, בהשתתפות החזן המפורסם ציון יחזקאל וראש הישיבה, הרב דניאל זר.

גיאת מספר כי באותו רגע הוא לא הכיר את הרב דניאל זר ולא ידע דבר על הישיבה, אך משהו במילים הללו עורר בו ניצוץ פנימי עמוק. זכרונות הילדות ממקהלת בית הכנסת מגן דוד הציפו אותו, והוא הרגיש דחף בלתי נשלט ללכת ולהשתתף באותו ערב. כשהגיע למקום, הוא נדהם לראות את האווירה הקדושה והמרוממת. במהלך הערב, הנוכחים זיהו את הזמר המפורסם והציעו לרב להזמין אותו לבמה לשיר. גיאת עלה לבמה וביצע את אחד הלהיטים הגדולים שלו, נגילה הללויה.

ההופעה הזו מול תלמידי הישיבה והאברכים היתה שונה מכל מה שהכיר בימי חייו. הוא הרגיש שמחה אמיתית וטהורה, כזו שלא הרגיש מעולם על הבמות החילוניות הגדולות ביותר. בסיום השיר, הוא ניגש אל הרב דניאל זר ואמר לו בהתרגשות כי הוא מבקש לבוא אליו פעמיים בשבוע כדי ללמוד תורה והלכות. הרב קיבל אותו בזרועות פתוחות ובחמימות. במשך 8 חודשים התמיד גיאת בלימודיו, עד שהגיע להחלטה אמיצה ששינתה את חייו לחלוטין. הוא פנה לרב והודיע לו כי הוא מקבל על עצמו להפסיק להופיע בפני קהל מעורב. כששאל את הרב בשלב מאוחר יותר מדוע לא ביקש זאת ממנו כבר ביומו הראשון בישיבה, ענה לו הרב בחיוך אבהי כי הוא רצה שההחלטה הגדולה הזו תבוא מתוך תוכו, באופן עצמאי, מתוך הבנה פנימית ושלמה. וכך אכן היה.

הנס הגלוי ברחובות ירושלים וברכת הנשים

לאחר שהתחזק באמונתו ובשמירת המצוות, התעורר בלבבו של גיאת חלום ישן, והוא לעבור לגור בירושלים, עיר הקודש. הוא לא חיפש סתם דירה באחת השכונות החדשות, אלא השתוקק בכל ליבו למצוא בית שחלונותיו צופים ישירות אל הר הבית, מקום מקדשנו. הוא החל להסתובב בעיר ולחפש, אך המשימה נראתה בלתי אפשרית ומורכבת מבחינה נדל"נית ותקציבית.

באחד הימים, בעודו מתהלך ברחוב יפו, הבחין ב-2 נשים מבוגרות וחלשות שנראו חסרות אונים ואבודות. הן פנו אליו ושאלו בבכי כיצד הן יכולות להגיע אל הכותל המערבי. גיאת, שמידת החסד כבר היתה טבועה בו, עצר מיד מונית שעברה ברחוב. הוא שילם לנהג מכיסו, ביקש ממנו לקחת את הנשים ישירות אל רחבת הכותל, ופנה אל הנשים בבקשה מיוחדת. הוא אמר להן שהוא מבקש שכאשר הן יגיעו לכותל המערבי, הן יברכו אותו שהוא ימצא עוד היום דירה בירושלים. הנשים התרגשו מאוד מהמחווה, הרימו את ידיהן אל השמיים ובירכו אותו בברכה חמה ועמוקה, שיזכה למצוא את דירת חלומותיו בדיוק כפי שהוא מבקש.

באותו יום ממש, הטלפון שלו צלצל פעם נוספת. על הקו היה רבו, הרב דניאל זר, אשר פנה אליו וביקש את עזרתו באיסוף כספים עבור מפעל קמחא דפסחא של הישיבה, לטובת משפחות נזקקות לקראת החג. גיאת, שהבין את גודל השעה ואת כוחה של הצדקה, אמר לרב שהוא מבטיח להעניק סכום כפול ומכופל עבור המשפחות, בתנאי אחד, שהרב יברך אותו שהוא ימצא היום דירה בירושלים שצופה אל הר הבית. הרב שמע את הדברים ובירך אותו בביטחון מלא. הנס לא איחר לבוא. באותו יום סביב השעה שבה קיבל את ברכת הנשים וברכת הצדיק, מצא גיאת את הדירה המדויקת שחיפש. זו היתה דירה מדהימה שממנה נשקף נוף עוצר נשימה של הר הבית, הר הזיתים והר הצופים. הבית הזה ממלא את נשמתו בכל יום מחדש, וכאשר הוא מביט מהחלון, הוא מדמיין את בית המקדש הראשון והשני, ואת המוני היהודים שעלו לרגל. עבורו, אבן אחת בכותל שווה את כל העושר והווילות של קיסריה.

מפעל החסד שממלא את הנשמה באנרגיה רוחנית

כיום, משה גיאת משלב את אהבתו הגדולה למוזיקה ולנגינה יחד עם עשיית חסד עצומה וקירוב לבבות של ילדי ישראל. הוא הקים עמותה ומפעל חסד מופלא שבמסגרתו הוא מארגן ימי חגיגת בר מצווה בכותל המערבי עבור ילדים ממשפחות מעוטות יכולת ומשפחות מצוקה שאין ידן משגת לחגוג את היום הקדוש והחשוב הזה.

גיאת מגייס תרומות מאנשים טובים, ובכל שנה הוא רוכש כ-100 זוגות תפילין מהודרים ו-100 טליתות חדשות. הילדים הנרגשים מגיעים לכותל המערבי, מקבלים את הטלית והתפילין במתנה, וזוכים ליום חגיגי ומרומם שכולל מוזיקה, שמחה, ארוחה דשנה וסיור חינוכי ומרגש ברחבי ירושלים העתיקה. גיאת מלווה אותם בעצמו בקולו הייחודי ובגיטרה שלו, ומשמח אותם בכל ליבו ובכל כוחו. הוא מסביר בריאיון כי ילד שלא חגגו לו בר מצווה כראוי עלול לשאת פצע בנפשו לכל החיים, ואילו החוויה הרוחנית הזו בכותל נחקקת בליבם של הנערים לעד ומעניקה להם כוח רוחני עצום להמשך חייהם כיהודים בוגרים. כשהוא חוזר לביתו לאחר יום כזה של נתינה, הוא מרגיש כאילו חיברו את ליבו לזרם אדיר של אנרגיה חשמלית רוחנית. זוהי הברכה האמיתית שחיפש בכל שנות תהילתו, הברכה שנמצאת בנתינה, באמונה עמוקה ובחיבור בלתי מנותק לעם ישראל, לירושלים ולקדוש ברוך הוא.