"הייתי אתאיסט חצוף, ניסיתי להחזיר חרדים בשאלה": מסעו המטלטל של דולב דבידוביץ' לאמונה

סיפורו מעורר ההשראה של דולב דבידוביץ' הוא הוכחה חיה לכך שתמיד קיימת הדרך חזרה, גם ממרחקים חשוכים של ספק וייאוש. בראיון בלעדי לערוץ 2000, דולב משתף בפתיחות על חייו הקודמים כאתאיסט חצוף, על ההישגים הספורטיביים המדהימים ועל הרגע המכונן בו גילה כי ליהדות יש תשובות רציונליות לכל שאלה.

מתחת לכפפה: זרות בלב הניצחון

דולב מגדיר את עצמו כיום כיהודי "שחי על פי היהדות". אך בעבר, הוא גדל בבית חילוני ובתוך חברה חילונית הארדקור. בביתם, יום כיפור לא היה יום של חשבון נפש, אלא יום של רכיבה על אופניים ועל האש. היהדות ההלכתית, הכיפות, הציציות והשבת, נתפסו בעיניו ובסביבתו כדבר פרימיטיבי, ישן, לא נאור ולא מתקדם. החיסון הזה, כדבריו, חדר עד לדי אן איי שלו.

לצד החינוך החילוני, דולב מצא את עצמו בעולם הספורט. הוא החל להתאגרף כנער בן 13, ומצא כי האגרוף מתאים לאופי ולסגנון שלו "כמו כפפה על היד". במהרה קצר דולב הישגים משמעותיים: הוא היה אלוף ישראל לנוער פעמיים ברציפות וזכה באליפות אירופה ובטורנירים בינלאומיים בצ'כיה, גרמניה ופולין. הוא חי עם גויים בחוץ לארץ, באירופה, והתחבר לתרבות של כוח ושרירים. למרות שהיה זה סגנון חיים שעשה לו טוב, תמיד הרגיש קצת זר ומבולבל, ולא ידע להסביר מדוע.

החוצפה שהפכה לחיפוש

דולב, שמעיד על עצמו שהיה אדם חצוף בעבר, השתמש בתכונה זו כדי לנהל מאבק אידיאולוגי אגרסיבי. בתקופתו כאתאיסט "נאור", הוא נהג לגשת לחרדים ברחוב, באוטובוסים וברכבות ושאל אותם שאלות מקשות ומאתגרות: "מה הסיפור שלכם?" "למה לא לנסוע לים בשבת?" "למה להביא כל כך הרבה ילדים?". הוא אף ניסה, כפי שהעיד, "להחזיר חרדים בשאלה".

הנקודה המפנה הגיעה כאשר הכיר יהודי, חסיד גור. דולב, מופתע מעצם המפגש בין חילוני "חצי קוקו" לחסיד, פנה אליו בשאלה חסרת טאקט: "תגיד לי אחי, לא חם לך? תראה איך אתה נראה". החסיד הסתכל עליו עם חיוך והסביר לו: "חם לי, אבל אני לא לבוש סתם ככה. יש לי הסבר". הם התיישבו לשיחה, והחסיד הבהיר לדולב שהוא רוצה "להציל אותו".

דולב ראה בכך הזדמנות, וחשב לעשות לחרדי "בית ספר". הוא וחבר התיישבו בבית החסיד לשיחה שהחלה פשוט ונמשכה עד אור הבוקר. דבר אחד הציק לדולב במיוחד: על כל שאלה שהציג, היו לחסיד שתי תשובות. לפתע הבין דולב שיש ביהדות על מה לעבוד, שהיא מבוססת, מושתתת ורציונלית. הוא חש ש"החרדי הממוצע הרבה יותר פיקח מהחילוני הממוצע," תחושה שמאוד הביכה אותו.

מסדר ה'גמרא' וההרגשה המוחשית

דולב החליט שהוא חייב להבין את המתכון שמגדל אנשים מהסוג הזה. התשובה שקיבל מכולם הייתה אחת: "כי אנחנו לומדים גמרא". דולב ניגש לנושא בגישה כנה, וכשהחל ללמוד גמרא קיבל תשובות שטלטלו את עולמו.

הוא הבין שאין שני צדדים בוויכוח. זו לא שאלה של האם יש או אין אלוקים. יש צד אחד, וברור שיש אלוקים. הוא גילה שהסדר והמורכבות בעולם מעידים על מציאות המסדר והמרכיב, ושהשאלה "האם יש אלוקים" היא למעשה שאלה שלא נשאלת. עם זאת, דולב לא רק עבר להבנה שכלית, אלא גם להרגשה. הוא חש שקיום הבורא "כל כך מוחשי".

אחרי שחזר בתשובה, התגובה בבית הייתה מבולבלת. מצד אחד שמחו על בחור פיקח שיודע מה הוא עושה, ומצד שני חששו ש"שתפו לו את המוח". אולם, לאט לאט המשפחה התרככה, במיוחד כאשר דולב הפסיק להטיף ולהיות קיצוני. פתאום, התעוררה סקרנות, והם החלו לשאול אותו שאלות על תפילין ובית כנסת.

השיעור העמוק ביותר: מוות הוא חזרה הביתה

אמונתו החדשה של דולב עמדה במבחן קשה כשאימו חלתה במחלה הארורה. הרופאים נתנו לה 48 שעות, אך בזכות רחמי שמיים, ימים אלה התארכו לעשרה חודשים. דולב, בדיעבד, מודה לבורא עולם על הייסורים ועל הזיכוך שעברה אמו. ברגעיה האחרונים, דולב החזיק את ידה וניסה לחזק בה את התודעה שהפטירה מהעולם היא בעצם "חזרה הביתה". ברגע נשימותיה האחרונות, הוא אמר לה: "אמא, אל תפחדי, את בידיים של בורא עולם". כששאל אותה אם היא מרגישה זאת, היא סימנה לו בראשה שכן.

כיום, דולב פעיל מאוד ברשתות (אינסטגרם, טיקטוק ויוטיוב) ויוצר תוכן רחוב. הוא מקפיד על כיבוד ההורים האמיתי, אשר לפי הזוהר מתחיל לאחר פטירת ההורה, ומקדיש כל מעשה מצווה, קטן ככל שיהיה, לעילוי נשמת אמו.

המסר שלו לכל מי שמרגיש אבוד הוא מסר של עוצמה: "אל תפחד. להתקרב לבורא עולם זה לא אומר להשתנות. אתה נשאר מי שאתה, רק בגרסה יותר משודרגת, בגרסה אמיתית". חזרה בתשובה היא אינה שינוי, היא פשוט השתדרגות, ועל החיים הקצרים שלנו אסור להתפשר.