מסע מטלטל: נולד כנוצרי, גילה שהוא יהודי והפך ללוחם בסיירת

אין ספור סיפורים של השגחה פרטית מתהלכים בינינו, אך הסיפור של לוי פרגר הוא כזה שנדמה שנכתב בידי שמיים בכתב יד ברור במיוחד. מדובר במסע שמתחיל בנופים הקרירים והירוקים של הולנד, עובר דרך שתיקה משפחתית בת עשרות שנים, ומסתיים בחום המדברי של ארץ ישראל, עם מדי זית ורובה ביד. זהו סיפור על נשמה יהודית שסירבה להישאר בגלות, על ניצוץ שנדלק פתאום ושרף את כל המוסכמות הישנות, ועל הדרך המפותלת שמובילה אדם אל עצמו, אל עמו ואל אלוקיו.

הפרק ההולנדי: החג בצל השתיקה

לוי פרגר נולד וגדל כנוצרי לכל דבר. עבורו, המושג "יהדות" היה משהו ששייך לספרי ההיסטוריה או לדיווחים רחוקים בחדשות, לא משהו שיש לו קשר אישי אליו. הוא גדל בעיירה הולנדית שקטה, סמוך מאוד לגבול הגרמני, בבית שהתנהל לפי כל הסטנדרטים האירופיים המקובלים. בזיכרונות הילדות שלו מככבים עצי האשוח המקושטים של חג המולד, הארוחות המשפחתיות החגיגיות של הסילבסטר וחיפושי הביצים של חג הפסחא. הוא היה ילד הולנדי טיפוסי, לומד בבית ספר מקומי, משחק עם חברים, ומרגיש חלק בלתי נפרד מהחברה שסבבה אותו.

למרות המעטפת החיצונית המושלמת, לוי מספר היום בראיון לערוץ 2000 שתמיד ליוותה אותו תחושה פנימית של חוסר. משהו בנשמה שלו לא מצא מנוח בטקסים הנוצריים. הוא הרגיש שמשהו חסר, שמשהו בזהות שלו לא שלם, אבל לא היו לו המילים או הכלים להסביר מהו אותו חלל ריק. הוא לא ידע אז שמה שזעק מתוכו היה הקשר העמוק והעתיק לעם היהודי, קשר שהוסתר ממנו מתוך פחד וכאב של דורות קודמים.

הרגע ששינה הכל: מכתב מהעבר

המהפך הגדול בחייו של לוי התרחש כשהיה בן 17. בגיל שבו רוב הנערים עסוקים בלימודים ובבילויים, לוי עמד בפני גילוי שטלטל את עולמו מהיסוד. סבתו קיבלה מכתב רשמי מממשלת גרמניה, מכתב שהגיע ממחלקת הפיצויים. המילים הכתובות בגרמנית היו יבשות ופורמליות, אך התוכן שלהן היה נפיץ: ממשלת גרמניה מבקשת להעניק פיצויים למשפחה בשל הסבל שעברה בשואה כמשפחה יהודית.

ברגע אחד, כל מה שלוי ידע על עצמו התפורר. השאלות החלו לצוף, והאמת החלה להתגלות. התברר שאמו של סבתו, סבתא רבתא של לוי, הייתה יהודייה שחיה בהולנד בזמן מלחמת העולם השנייה. כדי לשרוד את אימי הנאצים, היא נאלצה להסתיר את זהותה, להתחבא ולחיות בפחד מתמיד. לאחר המלחמה, הצלקות היו כה עמוקות שהיא החליטה להמשיך להסתיר את יהדותה. היא נישאה לנוצרי, הקימה בית נוצרי, וגידלה את ילדיה ללא כל קשר למורשת ישראל. כך עברה היהדות כשתיקה רועמת מדור לדור, עד שהגיעה ללוי.

הגילוי הזה לא היה רק ידיעה היסטורית עבור לוי. זו הייתה קריאה להתעוררות. הוא הבין שאם הוא יהודי, הוא חייב להבין מה זה אומר. הוא לא יכול היה להמשיך בחייו כאילו דבר לא קרה. הנשמה שלו, שחשה בחסר כל השנים, קיבלה פתאום תשובה.

החיפוש אחר הדרך: מגוגל לבית חב"ד

לוי, שלא ידע דבר על יהדות, עשה את מה שכל נער בן דורו עושה: הוא פנה לגוגל. הוא הקליד בשפה ההולנדית את המילים "יהודים בהולנד", וניסה להבין לאן הוא שייך. התוצאה הראשונה שעלתה הייתה "בית חב"ד". מבלי להסס, הוא שלח דוא"ל לרב משה שטיפל, שליח חב"ד באלמירה. הוא כתב לו בפשטות: אני לוי, אני בן 17, קיבלתי מכתב שאומר שאני יהודי, מה אני אמור לעשות עם זה?

הרב שטיפל לא השתהה והזמין את לוי אליו. יחד, הם החלו לחקור את אילן היוחסין של המשפחה, צעד אחר צעד, עד שהתמונה התבהרה לחלוטין. לוי הוא יהודי על פי ההלכה, נצר לשושלת מפוארת שנקטעה בשל אימי המלחמה. הרב הזמין אותו לחגוג אצלו את השבת הראשונה בחייו, ומשם הכל התגלגל במהירות.

לוי מספר שהכניסה לבית חב"ד הייתה עבורו כמו חזרה הביתה. הוא הרגיש עטוף באהבה ללא תנאי, ללא ניסיונות שכנוע או כפייה. שם, בתוך התפילות והסעודות, הוא הרגיש שהחור בנשמתו מתחיל להתמלא. בגיל 18, באיחור של חמש שנים, הוא חגג את בר המצווה שלו. הוא עמד מול ספר התורה, עטוף בטלית ותפילין, והרגיש שהוא מתחבר לשרשרת דורות שלעולם לא תינתק שוב.

ההחלטה הגורלית: לעלות לארץ ולהתגייס

ככל שלוי העמיק בלימוד היהדות ובחיבור לעם ישראל, הוא הבין שהמקום שלו הוא לא בהולנד. הוא הרגיש שהזהות היהודית שלו לא יכולה להיות שלמה בגלות. לאחר ביקור בארץ במסגרת תוכנית "תגלית", הוא הרגיש שהלב שלו נשאר בישראל. הוא התקשר להוריו, כבן יחיד שגדל בבית אוהב, והודיע להם את הבשורה הקשה: אני לא חוזר. אני רוצה לעלות לארץ ולהתגייס לצבא.

השיחה הזו הייתה מהקשות ביותר בחייו. הוריו, שלא היו יהודים בעצמם, התקשו להבין את המהפך הדרמטי שעבר בנם. הם חששו מהסיכונים הביטחוניים ומהמרחק הגיאוגרפי, אך לוי היה נחוש. הוא הרגיש שזו חובתו המוסרית והרוחנית. הוא אמר לעצמו שאם הוא רוצה לתרום למדינה שלו באמת, הוא חייב לתת מאה אחוז מעצמו, וזה אומר להיות לוחם.

לוי עלה לארץ כחייל בודד, ללא שפה וללא משפחה קרובה, אך עם תחושת שליחות אדירה. הוא עבר את תהליכי המיון המפרכים, התעקש להגיע ליחידה קרבית, ולבסוף התקבל לסיירת נח"ל. המעבר מהחיים הנוחים באירופה לטירונות הקרבית ולפעילות המבצעית בשטחי יהודה ושומרון ובעזה לא היה קל, אך עבור לוי, כל רגע של קושי היה רגע של ניצחון.

לוחם בשדה הקרב ובלב

היום, כשהוא מסתכל לאחור על המסע שעבר, לוי מבין שהגבורה שלו לא נמדדת רק בהיתקלויות עם מחבלים או במבצעים נועזים. הגבורה האמיתית הייתה היכולת לעזוב את כל מה שהכיר, לשנות את הזהות שלו מן הקצה אל הקצה ולבחור בדרך האמת למרות כל המכשולים.

הוא מספר לערוץ 2000 על החיבור שלו למצוות: עבורו, הדלקת נרות שבת, צום ביום כיפור או חגיגת חנוכה הם לא רק טקסים דתיים, אלא דרך למלא את החסר שהרגיש כל ילדותו. הוא רואה ביהדות זכות גדולה וגם חובה. הוא מרגיש שהוא עושה את מה שהדורות הקודמים שלו לא יכלו לעשות בגלל הפחד מהנאצים. הוא לוחם עבור סבתא רבתא שלו, עבור סבתו ועבור כל אותם יהודים שנאלצו להסתיר את אורם.

המסר של לוי לכל מי שצופה בו הוא פשוט אך עוצמתי: האמונה מתחילה בעשיית טוב. לעזור לאחרים, לעזור לעם שלך, לעזור לחיילים בודדים כמוהו. עבורו, זו המהות של להיות יהודי. הוא ממשיך ללמוד, ממשיך לצמוח בתוך עולם היהדות, ויודע שבסוף הדרך הארוכה, הוא מצא את המקום שבו הוא באמת צריך להיות: בבית.

הסיפור של לוי פרגר הוא תזכורת חיה לכך שהנשמה היהודית היא נצחית. היא יכולה להיות מוסתרת במשך דורות, היא יכולה לגדול בנופים זרים ותחת שמות אחרים, אך בסופו של דבר, כשהרגע הנכון מגיע, היא תמיד תמצא את הדרך חזרה הביתה, אל ארץ ישראל ואל אלוקי ישראל. לוי הוא לא רק לוחם בסיירת נח"ל, הוא לוחם של הנשמה, הוכחה חיה לכך שאין דבר שיכול לעמוד בפני הרצון לחזור לשורשים.

לוי מסכם את דבריו בחיוך צנוע, חיוך של אדם שמצא שלווה פנימית. הוא יודע שהמסע שלו עדיין לא הסתיים, שהוא לומד כל יום משהו חדש על עצמו ועל היהדות, אבל הוא כבר לא מרגיש את אותו חור בנשמה. היום, כשהוא מסתכל במראה, הוא רואה יהודי, הוא רואה לוחם, והוא רואה אדם שזכה לסגור מעגל של דורות ולחזור לצור מחצבתו. זהו סיפור של גאולה פרטית בתוך הגאולה הכללית של עם ישראל, סיפור שנותן תקווה ואמונה לכל מי שמרגיש אבוד או מחפש את דרכו.