מטלטל: הבן שלי התאבד, איבדתי גם נכד, וזה מה שהחזיק אותי בחיים

בלב ירושלים מתגורר אדם שסיפור חייו נראה כנטוע בין עולמות מנוגדים בצורה קיצונית. אהרון פריבר, בן חמישים וארבע, הוא אדם שחווה את המעמקים האפלים ביותר של הקיום האנושי, אך בחר בכל פעם מחדש להרים את עיניו אל השמיים ולמצוא נחמה בבורא עולם. כיום, כשהוא אב לחמישה ילדים וסב לנכדים, הוא נושא עמו משא שקשה לתפוס בשכל אנושי: בן אחד הטמון בהר הרצל ונכד אחד הטמון בהר המנוחות. סיפורו הוא עדות חיה לכוחה של הרוח היהודית ולעובדה שגם מתוך השבר הגדול ביותר, ניתן לצמוח ולהפוך למקור של אור עבור אחרים.

שורשי המאבק של אהרון נעוצים עוד בילדותו, בבית שהיה מורכב מקצוות אידיאולוגיים ורוחניים שלא ניתן ליישב בקלות. מצד אחד עמדה אמו, נכדתו של הצדיק רבי מחלוף אבוחצירא זצ"ל שהיה אב בית הדין והרב הראשי של מרקש. מנגד עמד אביו, יהודי ממוצא צ'יליאני שהיה אתאיסט מוצהר ונהג ללעוג למקורות ולמסורת. הפיצול הזה בתוך הבית יצר בנפשו של אהרון הצעיר מתחים כבדים ותחושת קריעה פנימית. בחיפושו אחר מרגוע לנפשו הסוערת, הוא נחשף לעולם הסמים בגיל מוקדם מאוד. כבר בגיל ארבע עשרה הוא החל להשתמש בחשיש באופן יומיומי, ומהר מאוד התדרדר אל הגיהנום של עולם הסמים.

השנים ההן היו שנים של אובדן דרך מוחלט. אהרון מתאר מציאות שבה הוא מצא את עצמו במקומות הנידחים ביותר, ישן במקלטים ציבוריים ומעשן סמים כשהוא מנותק לחלוטין מהמציאות ומעצמו. הוא נזכר ברגעי הפיכחון הנדירים שבהם היה מסתכל על עצמו ותוהה כיצד ילד מוכשר כמותו הגיע לשפל כזה, לכף הקלע. אך דווקא מהמקום הנמוך הזה החל לצמוח השינוי. חודשיים לפני גיוסו לצה"ל הוא פגש בקבוצות תמיכה והצליח להפסיק עם ההרואין לחלוטין, גמילה שמחזיקה מעמד עד היום ברוך השם.

החזרה בתשובה לא הייתה רק שינוי באורח החיים, אלא החלפה של התמכרות אחת באחרת, התמכרות לקדושה. אהרון מספר כי בעשור הראשון לחזרתו בתשובה הוא למד תורה שמונה עשרה שעות ביממה, כולל לימוד בחצות הלילה. התחושה של הריקנות מחיי ההוללות הוחלפה בעמל תורה אינטנסיבי שהציל אותו והעניק לו משמעות. הוא מסביר כי התמכרות תמיד יושבת על כאב, והתורה הייתה המרפא שאיפשר לו להתעלות מעל הכאבים הישנים.

אולם המבחן הגדול ביותר של אמונתו הגיע בדמות טרגדיה משפחתית כפולה ומצמררת. בנו נתן, שהיה רשום בטלפון שלו בכינוי נתן אהוב ליבי, שם קץ לחייו. אהרון מתאר את נתן כנשמה מיוחדת במינה, ילד שבבית הספר היה היחיד שדואג לחלשים ולנרדפים. הכאב על אובדן הבן היה עצום, ותחושות האשמה על מה שלא ראה או לא עשה עלו על פני השטח בעוצמה. נתן המתין עם מעשהו עד שאשתו רבקה תלד, כדי לא לצער אותה במהלך ההיריון, פרט שמדגיש את המורכבות והרגישות של הסיפור.

אם לא די באובדן הבן, הרי שבדיוק שלושה שבועות לאחר מכן, ביום שישי, התבשרה המשפחה על מותו של הנכד ניתי. המציאות התרסקה לרסיסים. בנקודת הזמן הזו, אהרון היה צריך לגייס את כל כוחות הנפש שצבר לאורך שנותיו. הוא מסביר כי הכאב אינו עובר לעולם, אך לומדים לחיות איתו ולתמרן בתוכו. הוא שואב כוח מתורתו של רבי נחמן מברסלב המלמד כי המחשבה נמצאת בידיו של האדם והוא יכול להטות אותה כרצונו לדברי תורה ולאמונה.

הניסיון האישי המטלטל הוביל את אהרון לכתוב ספר על מגילת קהלת, ספר העוסק רבות בנושאי מוות, אובדן והבנת האפסיות של האדם מול בוראו. הוא מדגיש כי הטרגדיות שעבר יצרו בו מימד של ענווה עמוקה והבנה שאין לאדם שליטה מלאה על המציאות. מתוך השברים הללו הוא הקים קליניקה שבה הוא משמש כשליח לסייע לנפשות אחרות להשתקם. העבודה שלו מתמקדת בשחרור אנשים מרגשות אשמה מעיקים ובעזרה להם לקחת אחריות על החלקים שבשליטתם.

עבור אהרון פריבר, החיים הם שליחות קדושה שבה יש להודות על הקיים ולחיות בחסד ובטוב לב למרות הכל. הוא רואה בשיקום של אחרים את השמחה הגדולה ביותר שלו, ומאמין שכל מה שעבר בחייו היה הכנה לרגע שבו יוכל להושיט יד לאחרים מתוך הזדהות ואמפתיה עמוקה. סיפורו מזכיר לכולנו שגם כשהקרקע נשמטת מתחת לרגליים, האמונה והתורה הן העוגן שמאפשר להמשיך לחיות, ליצור ולהעניק תקווה.