"אבא תציל אותי, אני לא רוצה ללכת למסיבת הנובה" | הדרך חזרה הביתה

סיפורו של שלו ארמוזה מפתח תקווה הוא סיפור חיים מטלטלים המעיד על כוחה של תשובה ועל ההשגחה הפרטית המלווה את עם ישראל' סיפור של נפילה ותקומה, שבשיאו עמד במבחן שבת קריטי שהציל את חייו.

שלו גדל בבית שומר מסורת, אך הדתיות בו הייתה מוגבלת. קידוש היה, חגים היו, אך לא מעבר לכך. בנערותו חלם להיות לוחם, ולבסוף מצא את עצמו כנהג טנק בחטיבה 188 של חיל השריון. חודשי הטירונות היו קשים, ומחשבות על חרטה פקדו אותו תדיר. הוא אמנם זכה לתעודת לוחם לאחר שנה ושמונה חודשים, אך בלבו גמלה ההבנה כי עולם המלחמה, הטנקים והלוחמה, אינו מתאים לנשמתו. הוא חש צורך להתרכז בפנימיות ובנפש, והחליט ללכת לתפקיד 'טבח' בבסיס, במתכונת של שבוע שבוע.

השבוע שבו היה אמור להיות בבית, לקח אותו למקומות אחרים לגמרי. הוא קיווה לנצל את הזמן לעצמו, לעבוד ולהרוויח כסף, אך נשאב במהרה לעולם הסוער והמסוכן של מסיבות הטבע והסמים. שלו מתאר תקופה של ריקנות גדולה, אותה ניסה למלא בחוויות צבעוניות וציוריות שהציע העולם הזה, חוויה שנראתה "מגניבה" אך לא הייתה מציאות אמיתית. בטווח הארוך, בריחה זו הולידה חרדות ופחדים עמוקים, שאיתם התמודד מבלי להבין את מקורם.

הנפילה הייתה בלתי נמנעת. יום אחד הגיעו החוקרים לבסיס. שלו, שהבריח ג'וינטים וגראס, נלקח לחקירה שנמשכה שתים עשרה שעות מורטות עצבים. בתור חייל, הלחץ היה עצום: "הלכו לי החיים". בסופו של דבר, הוא נשלח לרצות ארבעים וחמישה ימים בכלא הצבאי, לצד שלילת רישיון.

אך דווקא מאחורי סורג ובריח, חווה שלו את החירות הגדולה ביותר בחייו. "בסוף אתה נכנס לכלא, אין לך כלום. אין לך את הפיתויים", הוא משתף. בהיעדר גירויים חיצוניים, החלו להתעורר הכוחות הפנימיים. שלו החל להתפלל בהתבודדות. הוא למד לפתוח את לבו ולצעוק "אבא, תציל אותי אבא". פתאום מצא את עצמו מדבר אל הקדוש ברוך הוא שלוש תפילות מלאות בכל יום, חוקר ולומד, ומבקש לדעת אם יש אלוהים. בכלא, חווה בפעם הראשונה בחייו את "אור השבת" ואת "אור התורה והתפילה", תחושה שזמנים קשים הם זמניים והולכים להתהפך.

כששוחרר, ידע שלו שעליו לנצל את הכוח הרוחני שרכש. למרות זאת, הכוח הישן של התאווה היה חזק. הוא יצא ישירות למסיבה הראשונה באותו לילה, אך שם, מול כל הסמים והתפאורה, משהו נסדק. באותו רגע קיבל החלטה: "אני יוצא למלחמה... בתאווה הזאת של הסמים, בתאווה הזאת של המסיבות". הוא קיבל על עצמו שלא לצאת עוד למסיבות בשבת, יהי מה.

אך המבחן האמיתי חיכה לו מעבר לפינה. שלושה חודשים לאחר שחרורו, פורסם ה"ליינאפ" של מסיבת "נובה" (אוניברסו פרללו). כל חבריו, כולם, דיברו על האירוע הגדול שאמור להתקיים בשבת. אמנים מחו"ל הגיעו, והפיתוי היה עצום. שלו, שהיה שומר שבת מאז יציאתו מהכלא, נקרע מבפנים. הוא הזמין כרטיס והחליט: "אני הולך. שבת, לא שבת, אני הולך. לא מעניין אותי".

ככל שהשבת התקרבה, הקרע הפנימי הלך והחמיר. שבוע לפני המסיבה, חש שלו שהוא רק רוצה לצעוק מתוך מצוקה. הוא החליט ללכת להתבודדות בשדה מבודד בפתח תקווה. שם, בלילה מאוחר, כמה ימים לפני המסיבה, שפך את נפשו. הוא צעק: "ריבונו של עולם, תציל אותי, מה לעשות? אני לא רוצה לחלל שבת". הוא בכה את נשמתו, מתחנן שהקב"ה יחזק את הצד שאינו רוצה ללכת, ויוציא ממנו את התאווה הזו.

לאחר שהוציא את גרונו ולא נותרו לו דמעות, חזר שלו הביתה תשוש. למחרת בבוקר, כשהוא מתבונן על עצמו, החל להעריך את ריח ההכנות לשבת. אמו מכינה את הבישולים, השולחן כבר מאורגן והנרות מוכנים להדלקה. אווירה תומכת זו, יחד עם זעקתו הכנה, חיזקה אותו. "אני ממש מרגיש שהשבת נכנסת, אין סיכוי שאני הולך", אמר לעצמו. הוא הודיע לחברים ברגע האחרון שהוא לא מגיע.

שלו בילה את השבת בבית, עם משפחתו, חש שמחה גדולה והיה מרוצה מבחירתו. בבוקר התעורר שלו לקול האזעקות, הוא לא העלה בדעתו את התופת שהתחוללה הרחק משם. בדרכם מבית הכנסת, פגשו ההורים מישהו שהודיע: "פרצו למסיבת טבע מחבלים, יש מלא הרוגים". בבת אחת, הבינו שלו והוריו את גודל הנס. בתוך הכאוס שהשתרר, הבין שלו דבר אחד: הוא בחר בדרך האמת ובחיים.

"הוא הציל אותי, אני חייב לעבוד אותו", קבע. שלו ארמוזה, הניצול הגדול, הוא החליט שכעת עליו להעביר שיעורי תורה ולהפיץ את האור הזה שגילה, האור שהציל את גופו ואת נשמתו.