"כל האנשים בחיים שלי ברחו או מתו": מהכנופיה לבית הכנסת

בסמטאותיה הנוצצות אך לעיתים האפלות של מיאמי, בין צלילי הראפ הקצביים לבין אורות הכרך, החל מסעו של אדם אחד שחיפש את זהותו ומצא אותה בסופו של דבר אל מול אבני הכותל המערבי בירושלים. זהו סיפור על אובדן ותקווה, על נפילה לתהומות הנשייה ועל נסיקה רוחנית שמלמדת אותנו כי אין יהודי רחוק מדי, וכי הדרך הביתה תמיד פתוחה בפני מי שמבקש למצוא אותה.

הילדות בצל האימוץ והחיפוש אחר הזהות

יוסף אוריה גדל במיאמי שבארצות הברית במשך למעלה משני עשורים. כבר בראשית דרכו, בגיל שבעה ימים בלבד, השתנו חייו כאשר אומץ על ידי משפחה יהודית דתית. בבית זה ספג יוסף את יסודות האמונה, את קדושת השבת ואת אהבת התורה. אביו המאמץ היה קשור בנפשו לעולם הישיבות, והבית היה מלא בצלילים של ניגונים יהודיים ובזמירות שבת שהדהדו בין הקירות.

למרות המעטפת החמה והאוהבת, השאלות החלו לצוץ ככל שיוסף התבגר. כילד בן חמש או שבע, הוא הביט במראה ולאחר מכן בבני משפחתו ותהה מדוע הוא נראה שונה מהם. הוא שאל את אמו מדוע תווי פניו וצבע עורו אינם דומים לשלהם, והיא בדרכה העדינה והישרה הסבירה לו את האמת הוא מאומץ. הגילוי הזה, על אף שנעשה באהבה, נטע בו זרעים ראשונים של חיפוש עצמי וצורך להבין מי הוא באמת בעולם הגדול.

השבר המשפחתי וההידרדרות אל עולם הכנופיות

חייו של יוסף קיבלו תפנית חדה וכואבת כאשר אביו בחר לעזוב את הבית ולעבור לקליפורניה. יוסף נותר לבדו עם אמו, והשניים התמודדו עם מציאות כלכלית קשה של עוני ומחסור. יוסף, שראה את אמו סובלת ועובדת קשה כדי לשרוד, הרגיש דחף פנימי עז לעזור לה. הוא רצה להביא כסף הביתה, לשנות את המציאות המרה ולחלץ אותם מהדחק.

הכוונה הטובה הזו הובילה אותו, למרבה הצער, למקומות הלא נכונים. הוא החל להתחבר לנערים ולגברים שחיו בשולי החברה, אנשים שהכוח והכסף הקל היו נר לרגליהם. יוסף שינה את המראה החיצוני שלו, גידל שיער ארוך, ענד עגילים והחל להשתלב בתעשיית המוזיקה של עולם הראפ. הוא הפך למפיק מוזיקלי מוערך שעובד עם ראפרים מפורסמים, אך מאחורי הקלעים הסתתרה מציאות מפחידה.

יוסף מצא את עצמו מוקף באנשים שאינם נורמטיביים. הסביבה שלו הייתה מלאה בכלי נשק, בסמים ובתרבות של אלימות. הוא מתאר את התקופה הזו כזמן שבו הוא לא הבין באמת היכן הוא נמצא. הוא נשאב לתוך עולם של שקר, שבו הזוהר החיצוני הסתיר ריקנות פנימית גדולה. למרות ההצלחה המקצועית לכאורה, הנשמה שלו זעקה למשהו אמיתי יותר, משהו שזכר מבית אבא ומזמירות השבת של ילדותו.

הטרגדיה שהפכה לנקודת מפנה

הרגע המטלטל ביותר בחייו של יוסף הגיע כאשר אמו נפטרה. פתאום, הוא מצא את עצמו בודד לחלוטין בעולם. הוא מתאר תחושה קשה שבה כל האנשים בחייו או שברחו או שמתו. אביו לא היה שם, אמו איננה, והוא נותר ללא אחים או אחיות. הוא הרגיש תלוש, ללא שורשים וללא עתיד.

הכאב הגדול הפך לכעס. יוסף שאל את עצמו מדוע זה קרה לו. האם זה בגלל הדרך שבה בחר? האם זה עונש על כך שהלך עם אנשים לא טובים? תחושת האובדן הובילה אותו להבנה שהדבר היחיד שנשאר לו הוא הקשר שלו עם בורא עולם. הוא הבין שהעולם הזה זמני, ושכל הזוהר של תעשיית המוזיקה והכסף לא יכולים למלא את החלל שנפער בלבו.

באחד הימים, כשהוא מוצף בתחושות של ייאוש וחיפוש, הוא נכנס לבית כנסת. המקום היה ריק מאדם, ויוסף התיישב אל מול ארון הקודש. שם, בבדידות המזהרת של היכל הקודש, הוא פרץ בבכי חסר מעצורים. הוא צעק לבורא עולם ושאל מה עשיתי? מדוע לקחת ממני את האדם היחיד שהיה לי בעולם? באותם רגעים של התפרקות, הוא הרגיש שזו הפעם הראשונה שהוא באמת מדבר עם השם. הוא החליט באותו רגע שהכל נגמר הוא לא חוזר לאולפני ההקלטות של מיאמי, הוא לא חוזר לחיי הכנופיות, הוא מתחיל חיים חדשים.

השיבה הביתה אל ארץ הקודש ואל עולם התורה

יוסף החליט לעשות מעשה ולעלות לארץ ישראל. בעצתו של חבר שסיפר לו על ישיבת אש התורה בירושלים, הוא הגיע לעיר הקודש. הוא חשב בתחילה להגיע לתקופה קצרה בלבד, אולי לחודש אחד, כדי לראות מה המקום מציע לו. אך ברגע שרגליו דרכו בישיבה, הוא הרגיש שהגיע הביתה. המקום שבו הוא מצא את התשובות לכל השאלות שהעסיקו אותו מאז ילדותו.

במקום לחזור למיאמי אחרי חודש, יוסף נשאר בישיבה שנה ושנתיים. הוא שקע בלימוד התורה, גילה את העומק שבמצוות והחל לבנות את עצמו מחדש כאדם מאמין ושומר מצוות. הוא החליף את המוזיקה האפלה שייצר במוזיקה שכולה קודש ושמחה. היום הוא עובד עם גדולי האמנים בעולם היהודי, כמו ניסים בלאק, גד אלבז ומתיסיהו, ומפיק שירים שמדברים על אמונה, על ניסיונות החיים ועל הקרבה לשם.

יוסף מספר כי היום הוא אדם אחר לגמרי. הוא בנה בית יהודי, התחתן וזכה לחבוק בן. הוא מרגיש שהקב"ה נתן לו הזדמנות שנייה לבנות חיים מלאי משמעות. בכל פעם שהוא מגיע לכותל המערבי, הוא מרגיש את נוכחותה של אמו. הוא יודע שהיא שמחה בשמיים לראות את הדרך שבה בחר, והוא מרגיש שהוא יכול לשמוע את קולה מעודד אותו להמשיך ולעלות בנתיבי התורה.

מסר של תקווה לכל יהודי

סיפורו של יוסף אוריה הוא עדות חיה לכך שאין ייאוש בעולם כלל. גם מהמקומות הנמוכים ביותר, מהכנופיות המסוכנות של ארצות הברית ומעולם של חומריות וריקנות, אפשר למצוא את הדרך חזרה אל חיק היהדות. יוסף משתמש בכישרון המוזיקלי שלו כדי להפיץ את המסר הזה לכל מי שמוכן לשמוע. הוא שר על הניסיונות, על הנפילות ובעיקר על היכולת לקום ולהשתנות.

הוא מדגיש כי התשובה היא לא רק שינוי של אורח חיים, אלא היא בעיקר גילוי של האמת הפנימית שנמצאת בתוך כל יהודי. המסע שלו מהכנופיה לבית הכנסת הוא מסע של גאולה פרטית, שמסמל את הגאולה הכללית של עם ישראל. כיום, כשהוא מתפלל שחרית, מנחה וערבית בכל יום, הוא יודע שזהו המקום הנכון עבורו, וזוהי המנגינה האמיתית של חייו.

הדרך חזרה הביתה של יוסף אוריה מלמדת אותנו שבורא עולם תמיד מחכה לבניו. בין אם אתה נמצא במיאמי הרחוקה ובין אם אתה נמצא בעיצומו של חיפוש רוחני, השער תמיד פתוח. כל מה שצריך זה רק להעז, לדבר עם השם מהלב ולצעוד את הצעד הראשון אל עבר האמת. יוסף מצא את מקומו בירושלים, אל מול אבני הכותל, ושם הוא ממשיך לכתוב את הפרק המפואר והקדוש ביותר של חייו.