השורד היחיד במיגונית המוות: "הרימון האחרון היה תקוע לי בחזה"

בבוקרו של יום שמחת תורה תשפ"ד, יום בו השמיים בערו והאדמה רעדה, רז פרי, לוחם בן 25 מחולון, מצא את עצמו בלב הגיהנום במיגונית אחת קטנה במפלסים. במקום שבו רבים קיפחו את חייהם, רז נלחם, עם הגוף, עם הרוח ועם הלב. מול רימונים, כדורים מטווח אפס ו־30 מחבלים עטויי שנאה, הוא שרד, כנגד כל הסיכויים.

רז הגיע לאזור מתוך תהליך של התחזקות. לאחר קריירה צבאית ביחידה מובחרת, עסק מצליח ואבחון רפואי עם מחלה קשה, בחר לעזוב את הכול, לחפש שקט פנימי ולהתקרב לבורא עולם. לפני השביעי באוקטובר, רז בילה עם חברים שביקשו שיצטרף אליהם למסיבה בנובה. הוא נכנע, לרגע, לפיתוי הריקוד, אך הבין לאחר מכן כמה חשוב לו לשוב לשבת ולמסורת.

כשהתופת פרצה, הוא היה שם.

ב־6:30 בבוקר, בדרכו, זיהה את השמיים בוערים. פצמ"ר נחת לידו, והוא הבין, זה לא צבע אדום רגיל. זה מלחמה. הוא נכנס למיגונית במפלסים יחד עם עוד מספר צעירים. כשהיריות והצעקות בערבית החלו, לא היה לו ספק: מחבלים חדרו לעוטף.

הוא זיהה את הסכנה, ולא ברח. הוא נלחם. מחבל שחדר פנימה למיגונית, רז תפס אותו, נלחמו על הרובה, תוך כדי שהמחבל יורה לכל עבר. רז נאבק בו, נפצע, המחבל הוציא אותו מהמיגונית וצעק "יהודי, יהודי", בחוץ רז רואה 20-30 מחבלים מכוונים נשקים כלפיו, המחבל פצע את רז עם הקת של הרובה, רז נפל לאחור כשהוא שומע שריקות של כדורים מעלייו, הוא מבין שהמחבל לידו קיבל גם הוא כדורים ונופל לאחוריו, רז נגרר על מרפקיו חזרה למיגונית, וידע: כאן אני נשאר. כשנזרקו רימונים פנימה, הוא חיפה בגופו על אחרים, ובקול חנוק, חזר ואמר: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, רק תן לי לחזור הביתה, לשמור על ההורים שלי."

בפנים, רסיסים, צעקות, מוות. בחוץ, מחבלים. רז ניסה להגן על עצמו מהרימונים, אחד הנרצחים יצא לבחוץ, המחבלים ראו אותו וישר רצחו אותו, באותו הרגע אשתו של הנרצח צרחה ואז המחבלים הבינו שהם עדיין חיים וזרקו שוב רימונים, אחד הרימונים נתקע ברז בחזה ולא התפוצץ, רז תפס את הרימון וזרק אותו מחוץ למיגונית, ושוב חזר: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"

באותו הרגע התפוצצו כל הרימונים בתוך המיגונית, רז איבד את הכרתו, כעבור 10 דקות רז מתעורר ולא מבין מה קורה סביבו, אחד הפצועים צעק "ח.ע. ח.ע." רז הבין שאיבד דם רב. בכוחות על-אנושיים, יצר חסם עורקים מחולצתו וניסה לצאת מהמיגונית, הוא קולט שבחוץ עדיין מתנהל קרב יריות, כעבור כמה דקות אחד המחבלים חוזר ומבצע ווידוא הריגה על אחת הגופות, רז מקבל עוד כדור בבטן. שקט. רז שומע את רכבו של המחבל עוזב את המקום. רז החליט לנסות להזעיק עזרה וגרר את עצמו דרך השיחים לכיוון מפלסים, בבתים אף אחד לא ענה, עד שבאחד הבתים רז אומר שוב "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" הדלת נפתחת, רז מנסה להתקשר לחבר אך אין קליטה. כעבור כמה דקות יוצא גבר מתוך הממ"ד עם סכין, רז צועק לו "אני יהודי", והם נכנסים יחד חזרה לממ"ד.

אך בורא עולם לא עזב אותו.

כשהגיעו כוחות הימ"מ, גופו המדמם כמעט קרס, אך כשהם שאלו אם הוא יכול לרוץ, הוא קם, וניסה, אך נפל. לבסוף פונה באמבולנס, כשהכדורים ממשיכים לשרוק סביב, לבית החולים קפלן. הרופאים גילו שמה שחשב רסיס הוא בעצם קליע קלצ'ניקוב, מרחק סנטימטר מהעורק הראשי.

גם במהלך הטיפול הכימותרפי במחלתו, המשיך להתחזק באמונה. כאשר נאלץ להתאשפז מחדש, בחר לשמור שבת, למחרת, התבשר על שיפור מדהים במצבו הרפוא, הרופא עדכן שרז יכול להשתחרר מבית החולים בעקבות השיפור. באותו מוצאי שבת, קיבל הודעה מינון מגל: המחבל שזרק עליו את הרימונים, חוסל דווקא בשבת, ביום שבו שמר אותה באמונה שלמה.

היום, רז הולך עם מקל הליכה, לא מחובר לרגולטור חמצן, והוא ממשיך להתחזק. "ברוך השם, לאט לאט, משתפר ומתקיים. ישתבח שמו של הבורא", הוא אומר.

בסיפור של רז יש הכול: עוצמה, כאב, גבורה, אמונה ונס. אך מעל לכל, יש בו קריאה ברורה, עמוקה, פשוטה, "שמע ישראל".

אין מקרה בעולם. לא הכדור, לא הרימון, לא הבית שנשאר פתוח, ולא השבת שהוא שמר. הכול, בהשגחה פרטית, מהשמים.