הפעם נדבר פחות על ייצור השמנים לאכילה ויותר על שלבי ההובלה והפירוק.
בדרך כלל, אם המפעל שממצה את השמן הוא גם זה שמזכך אותו, סביר להניח שלא ניתקל בבעיות כשרות. אלא שלא תמיד זה כך ויתכן שאותו מפעל מזכך גם שמן זרעי ענבים שהוא בחשש יין נסך, או כל מיני שומנים מהחי, ושלא נדבר על כך שבמדינות רבות נהוג למחזר שמן, כלומר, לאסוף שמן מכל המסעדות לאחר שטיגנו בהם כל חרק וחיית רחוב, ואת אותו השמן לזכך שוב כדי להפוך אותו לשמן ראוי לאכילה או למאור.
בנוסף, ייתכן שבמפעלים רבים בעולם, בפרט במדינות רוסיה או מלזיה ואינדונזיה, מייצרים שמנים ומשווקים את חומר הגלם שעבר רק תהליך מיצוי למדינות אחרות כמו טורקיה, שהיא אחת מיצרניות השמן הגדולות בעבורנו כאן בארץ, אלא שכדי להעביר כמות כה גדולה של החומר גלם צריך לבנות לשם כך אוניות מיוחדות עם טנקי אחסון גדולים שכל ייעודם להעביר שמנים ממדינה למדינה.
כאן אנחנו נכנסים לבעיית כשרות מאוד גדולה, שגם אם מפעל המיצוי הראשוני וגם זה שלאחריו עברו בדיקה כשרותית מאוד מחמירה ולא נמצא בהם אף פגם, עדיין אותו שמן יכול להיחשב כשמן המעורב עם שמנים אסורים בגלל אותו מסע טיולים שהוא עובר באותם טנקי אחסון שאולי אחסנו בהובלה הקודמת שמן של איסור, ומן הסתם המיכלים לא נוקו וגם לא עברו הכשרה שתוכל להתיר את ההובלה ללא חשש.
בגלל הבעיה הזאת ובעקבות הדרישה הגוברת של מפעלים בטורקיה החפצים לקבל חותמת כשרות, הקימו בנמל של איזמיר בטורקיה מערכת מיוחדת לשמנים כשרים, כך שגם מערכות השאיבה מבטן האונייה וגם מערכות האחסון ייעשו באופן מבודד רק לשמנים המוחזקים ככשרים עם תעודות.
אבל אם בכל אופן רוצים להתמודד עם הבעיה הזאת גם במקום שאין מערכות שאיבה ואחסון מיוחדות, כדי לוודא שהשמן מגיע בתוך מיכלי פלסטיק חדשים ורק בהם השמן מועבר עד דלת המפעל, או לחילופין שהמפעל האחרון המזכך את השמן ינהל יומן מיוחד של ההובלה, העמסת השמן, תנאי ההכשרה של האוניה, המערכות שלתוכן נפרק השמן, ניקוי אותן מערכות, ועוד.
