"הגעתי לאפיסת כוחות" - שיתפה אותי קוראת שהרגישה שהיא פשוט מאבדת אחיזה. "פתחתי את המגזין בערב שבת", המשיכה, "והכלים המעשיים שנתת, כמו גם הדרך שבה פירקת את האתגר, פשוט פתחו לי פתח של אור בתוך החושך. פתאום הרגשתי שיש לי מרחב לנשום ויכולת לעשות משהו. הטור שלך הוא העוגן שלי".
כשאני גוללת בתיבת המייל שלי, אני לא רואה רשימת שיחות. אני רואה נשמות. ובשבילי, הסיכום האמיתי של השנה לא נמצא בין הדפים המודפסים של המגזין, הוא נמצא בשורות הנושא של המכתבים שאתן שולחות לי.
באקלים של הארץ שלנו הגשם מוכר לנו רק בחורף, אבל בשבילי, המילים שלכן הן גשם שבועי. הוא מתחיל מיד עם צאת השבת בקצב של רסיסי טל, ובמהלך השבוע הולך ומתגבר למטר של ממש - זרם תגובות, שאלות וטלפונים שלא מפסיקים להגיע.
כותרות ההודעות מספרות את הסיפור של השנה הזו: חלקן כותבות "תודה, קלעת בול!", אחרות מבקשות להתייעץ, ויש כאלו שהנושא שלהן הוא פשוט: "אל תפרסמי את השם שלי, אבל חייבת לשתף...".
מול הסיפורים האלה אני מבינה בכל פעם מחדש את הערך העצום של הבמה הזו. הגיליון שאתן מחזיקות עכשיו ביד הוא לא עוד עלון להעביר איתו את הזמן. המגזין הזה הפך לכוח חי ופועל בתוך הבתים שלנו - שלכן. מרחב שבו מילים מקצועיות הופכות לשינוי אמיתי באווירה ובמציאות של כולנו.
בכל פעם שאני מתיישבת לכתוב, כובד המשקל של התגובות שלכן יושב לי על הכתפיים. זו אחריות עצומה, אבל זו גם הזכות הכי גדולה שיכולתי לבקש: לדעת שחיבור מדויק בין ידע מקצועי, כלים מעשיים ומילים מהלב, יכול לפגוש את הלב שלך, את המשפחה שלך, את ה'אני' שבך, ולתת לך בדיוק את הכוח שהיית צריכה באותו רגע.
תודה על האמון ועל השותפות במסע. שנזכה להמשיך לקלוע ללב, לדייק ולצמוח יחד גם בשנה הבאה.
