אמא על 3% סוללה: הרגע שבו פשוט חייבים לעצור

אנחנו לא צריכות טיולי שטח כדי להבין מהו מטען נייד; רבות מאיתנו פשוט חיות ככה.

שבע בערב. חדר האמבטיה אחרי רחצת הילדים נראה כאילו צונאמי קטן החליט לעבור גיור. שלוליות ענק מאיימות להטביע את השטיחון, צי ברווזים נסחף אל החופים, והמגבות נשרו במצב צבירה ספוגי.

בתוך פארק המים הזה עומדת אישה אחת, אמא לילדים, כמטען אנושי: כבל אחד מחובר לילדת הסנדוויץ' שלה שחייבת חתימה "עכשיו!", כבל שני לקטנצ'יק שמסביר למה חתול לא עף מחלון סגור, והכבל השלישי? לנער המתבגר, שמפלס דרך בשלוליות ושואל בתמימות: "אוכלים היום אוויר לארוחת ערב?".

היא מחייכת את חיוך ה3%- סוללה, כשהאוטומט לוחש: 'תחזיקי מעמד, תפקידך לשמור על שקט מוחלט'.

באותו רגע, כשמתבוננים מהצד, קל לזהות את התדר המוכר. זהו האוטומט המתרגל שכולנו מכירות - זה שמחכה לקריסה רק כדי לקבל לגיטימציה לעצור ולנשום.

ברגע של מודעות עצמית היא עוצרת את שטף הריצוי, מבינה שהיא זקוקה נואשות להטענה. היא מורידה כבלים, לוקחת נשימה עמוקה, ומכריזה בקול רגוע: "מתוקים, אמא צריכה עכשיו שקט. אני לוקחת עשר דקות לעצמי".

נרשם הלם מערכות. הקטן ממלמל שאצל אמא של יוסי זה לא היה קורה, וגל האשמה העכור מיד לוחש לה: אולי את לא מספיק טובה?

ב־NLP, התוכנה הפנימית שלנו, זו שרצה ברקע עוד מהימים שהיינו ילדות, לוחשת לנו שאימא טובה היא סוג של תחנת כוח שלא נכבית לעולם.

מול התפיסה הזו, אוטומט הריצוי מנסה לייצר חיבור והרמוניה עם הבית, גם אם המחיר הוא מחיקה מוחלטת של הגבולות שלנו.

אך ה'לא' המודע וההכרזה על השקט אינם ניתוק מהחשמל - הם מרחב השהיה. הם מאפשרים לנו לעשות רענון מחדש של המשאבים שלנו בזמן, רגע לפני שהסוללה שובקת.