האם אי פעם תפסת את עצמך מרגישה צביטה קטנה בלב, דווקא במקום שבו היית אמורה לשמוח בשמחתה של מישהי שקרובה אלייך יותר מכל?
זה היה אמור להיות ערב משפחתי רגוע. רחלי, שתמיד מנהלת פרויקטים ביד רמה, עמדה שם וסימנה לעצמה "וי" על שבוע עבודה מוצלח. אחותה הקטנה, ליאת, בדיוק נכנסה בסערה בשמלה מרהיבה שעיצבה לבד.
אמא אמרה בקול מתפעם: "ליאת, אין דברים כאלה!" ומשהו בבטן של רחלי התכווץ. פתאום "המוכשרת של הבית" הרגישה קטנה, וגל אשמה שטף אותה: איך היא מעזה בכלל לקנא באחותה?
אלא שבמקום לצלול להלקאה עצמית, רחלי עצרה את האוטומט. בעולם ה-NLP אנחנו יודעות זאת היטב: מלחמה עיקשת בקנאה רק מעצימה אותה. במקום להילחם ברגש, היא בחרה לקבל אותו כמצפן פנימי בתחפושת - קריאה עמוקה לתת מקום לרצון אמיתי שזנחה בדרך לעוד משימה מסומנת.
במקום לשחק את ה"שופטת" המחמירה שגוזרת דין, היא עברה לתפקיד ה"צופה" הסקרן. בדמיונה, היא הזיזה לרגע את התמונה המוארת של אחותה, והחזירה את הפוקוס אל החוזקות הייחודיות של עצמה, על מה ששייך רק לה ואיש בעולם לא יכול לקחת.
האם הכל הפך למושלם ברגע אחד קסום? ממש לא. הצביטונת עוד לחשה ברקע את שלה, אבל עצם הפסקת מלחמת ההתשה הפנימית אפשרה לה לשחרר את החבל, להרים מבט אל האופק ולתת לפרגון אמיתי לזלוג ולחלחל פנימה. היא הבינה שההצלחה של ליאת אינה גורעת מיכולותיה שלה אפילו לא כמלוא הנימה.
בדרכה החוצה, היא קרצה לעצמה בחיוך מול המראה: הכתר שלך לא צריך מלחמות. הוא רק מבקש שתסכימי להלביש אותו חזרה על הראש, וללכת איתו בגו זקוף ובפרגון פנימי עמוק.
למרות כל ההצלחות שמסביב, הכתר שלך יושב יציב לגמרי. כל מה שנשאר הוא רק להסכים להרכיב אותו בחיוך כי מעט מן האור דוחה את החושך, אך אור בכל גודל שיהיה לא דוחה אור אחר.
