הייתי בבית, גלוית ראש, ובמילים שלנו - רווקה. חסרת כל משמעות. ככה לפחות הרגשתי בימים ההם. עם כל כך הרבה בחורים נפגשתי, עם כל כך הרבה זה התקדם. אבל עם אף אחד זה לא הגיע לכדאי מיצוי. לממשות. לבית של ממש.
זה נשאר בגדר חלומות.
הריקנות חרסמה בתוכי. לא נתנה לי מרגוע.
תמיד אומרים שצריך להתפלל ביום ראש השנה, שזה היום שבו מכריע איך השנה שלך תיראה אחרת. ואמרתי לעצמי (בכאב רב) עוד שנה של רווקות עומדת לעבור עליי?
עוד שנה שבה לא אדע מי מתאים לי? ומתי אתחתן בכלל? ואם אזכה להתחתן?
הרי בעולם של רווקוּת נראה שגם הטובים ביותר מסוגלים להישאר לבד, אם הקב"ה לא יחשוב שהם אמורים להתחתן. אם הקב"ה לא יחתן אותם בכבודו ובעצמו.
אז באותו ראש השנה, אחרי שניסיתי כבר כמה שנים לסיים שני ספרי תהילים בערב ר"ה (שזו הסגולה המופלאה שרבי אלימלך בידרמן מביא), הגעתי למסקנה שזה לא בשבילי. שהכוחות שלי לא מתאימים לסגולה, על אף שרציתי מאוד.
אז ראש השנה נכנס, ואני נכנסתי לדכדוך. באמת שלא ראיתי אור בקצה המנהרה, יצר הרע הראה לי שזהו - אני אשאר בבית הזה, בחדר הזה, לעולם. ושאני לא אחשוב לצאת ממנו אף פעם כי אין לי שום יכולת!
בכיתי, בכיתי המון.
לא הצלחתי לעשות אחרת, לא הצלחתי לחשוב אחרת. לא הצלחתי להבין מאיפה אני אמורה לשאוב את הכוחות. הרגיש לי שהחיים שלי בכאוס. אז דמעות זה הדבר היחיד שהצלחתי להוציא. על אף שניסיתי להימנע מכך כמה וכמה פעמים - נשאבתי בכל פעם להרגשה הכואבת.
מרוב שסחפתי את כולם לחוסר האמונה בישועה, קרוב משפחה (שאינו שומר שבת) אמר לי שאם אתחתן הוא מקבל על עצמו לשמור שתי שבתות.
גם אימא שלי הצדיקה עודדה אותי: "קומי! השנה זה קורה!"
הגיע כיפור והלכתי להתפלל. בכל פעם שהפניתי מבט לכיוון הידיים שלי, ראיתי טבעת אירוסין מונחת לי על האצבע שלי
הייתי מבולבלת, אחוזת טירוף. אין לי טבעת, אז למה אני מדמיינת אחת בכל פעם שוב ושוב?
כחודש לאחר מכן, הכרתי את מי שיהיה לאישי, לבית שלי.
----
"הכל הולך אחרי הראש", מעבר לדמעות שהוצאתי בראש השנה הדבר שהכי פחדתי עליו זה השנה שתבוא עליי - מילא רווקות, אבל חלילה שלא תהיה שנה עצובה!
אני לא אומרת שביום ראש השנה צריך לבכות בתפילות, הרי גם מרן הרב עובדיה יוסף אומר שצריך להתפלל מתוך שמחה, על אף שמדובר ביום הדין, ביום המשפט.
נכון שעל פי הטבע העולם, אדם שעומד בפני שופט רועד ביום שכזה, אבל אנחנו עומדים מול אבא אוהב.
שרוצה בטובתנו, רוצה להיטיב לנו, והכי רוצה שניהיה שמחים, בו ובנו.
