יש רגעים בחיים שבהם האדם נדרש לעצור לרגע את המרוץ, ולהביט על חייו בפרספקטיבה אחרת. הוא מגלה בתוכו עולם שלם של רצונות: משפחה, חברים, נוחות, שאיפות, הרגלים והנאות. ומנגד - עבודת השם, רצון השם, התורה, המצוות והחיים הרוחניים.

כל עוד הדברים משתלבים זה בזה הכל פשוט. השאלה האמיתית מתחילה דווקא כאשר נוצר פרדוקס: מה קורה כשהרצון שלי מתנגש עם רצון הבורא?

אברהם אבינו מלמד אותנו יסוד עצום: לוט לא היה אדם זר. הוא היה אחיינו ואח אשתו. אדם שאברהם לקח תחת חסותו וגידלו במשך שנים - "אנשים אחים אנחנו". עם זאת, כאשר אברהם רואה שהקרבה ללוט מסכנת את עולמו הרוחני, הוא מבקש: "הִפָּרֵד נָא מֵעָלַי".

אברהם אינו שונא את לוט. הוא לא רב איתו ולא מבקש לפגוע בו. הוא פשוט מבין שכדי לשמור על השלמות הרוחנית שהשיג, צריך לדעת גם להתרחק. האחדות היא מעלה עצומה, אך יש מצבים שבהם האחדות עצמה הופכת לניסיון.

וזה בדיוק מה שהתורה מלמדת: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, אני השם". כיבוד הורים הוא יסוד עצום במצוות שבין אדם לחברו. שמירת השבת היא יסוד גדול במצוות שבין אדם למקום. מה עושים כאשר נוצרת התנגשות בין השניים? אומרת התורה: "אני השם" - כולכם חייבים בכבודי.

בסופו של דבר, הרצון האלוקי הוא נקודת ההכרעה.

מיסוד זה ניתן להבין את הכרעתו של הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, שבמשך שנים הנהיג קהילה יהודית תחת שלטון קומוניסטי אכזרי. הוא נעצר, נקנס, נחקר, והיה נתון למעקב תמידי. ובכל זאת, הוא לא נשבר. הוא המשיך להחזיק את הקהילה, לחזק ולהוביל אותה במסירות נפש.

והנה, לאחר שנים, הודיע הרב לפתע: "אני נוסע לאנגליה".

ראשי הקהילה התקשו להבין: "רבי, אחרי כל מה שעברנו יחד? אחרי כל הסכנות והניסיונות שעמדת בהם בגבורה, עכשיו אתה עוזב?"

והרב השיב להם תשובה שמגלמת בתוכה את כל היסוד הזה: "עד היום ילדיי היו קטנים. יכולתי לשמור עליהם בתוך הבית, לחנך אותם ולהגן עליהם מהשפעת הרחוב. אבל עכשיו הם גדלו. אם אשאר כאן, ייתכן שאצליח להציל את הקהילה - אבל אני עלול לאבד את ילדיי".

זו אינה בריחה. לא חולשה, וגם לא נטישת שליחות. זו הכרעה של אדם שמבין שיש דברים שעליהם אסור להתפשר.

וזה אולי אחד המבחנים הגדולים ביותר של כל יהודי: לא רק לדעת מה נכון, אלא לדעת מתי צריך לבחור במה שנכון יותר.

עלינו לעשות הכול כדי לחבר בין החיים האישיים שלנו לעבודת השם. לא לברוח מהחיים, אלא לרומם אותם. לא לוותר על המשפחה, אלא להפוך אותה לחלק מעבודת השם. לא להתנתק מהעולם, אלא לדעת כיצד לחיות בתוכו בלי שהעולם ינתק אותנו מהקדושה.

אבל כאשר מגיע רגע שבו נדרשת הכרעה, עלינו לזכור: הרצון שלי חשוב, אבל רצון השם הוא הקובע!

ומי שמוכן, מתוך אמונה וביטחון, להעמיד את רצון השם בראש סדר העדיפויות, יגלה בסופו של דבר שהוא המנצח הגדול. כי כאשר אדם מוותר לשם שמים, הקב"ה יודע להשיב לו במקום אחר, בזמן אחר ובשפע גדול יותר.

עשה את ההשתדלות. חבר בין הרצון שלך לרצון הבורא. אבל לעולם אל תשכח מהו העיקר.

כי אין ויתור לשם שמים שהולך לאיבוד.

שבת שלום!