השעה שתיים בלילה. העולם בחוץ נרגע, ובדיוק כשהגוף מאותת שהגיע הזמן לישון, התודעה שלה מחליטה שזה הרגע המושלם לסיור לילי במחסן רגשות האשם הפנימי.
היא נעצרת מול 'המדף' של ארבע אחר הצהריים. במסך הזיכרון היא רואה את עצמה במשרד של הבוסית, רגע לפני היציאה הביתה. היא כבר הייתה עם התיק על הכתף, סחוטה לחלוטין אחרי יום עבודה אינטנסיבי. בדיוק אז פנתה אליה הבוסית בטבעיות: "רק עוד משהו קטן, תעברי על הדוח הזה ותסגרי לי אותו עכשיו".
הדרישה הזו, בעיתוי הכי רגיש, פגשה מערכת פנימית בלי טיפת חמצן. במקום לנשום עמוק או להסביר בנינוחות שהדבר יטופל בבוקר, משהו בה פשוט נפקע מהעומס. בטון חותך ומלא מגננה היא ענתה: "אני לא רובוט, ובשעה כזאת אני כבר לא רואה בעיניים. תמצאי מישהו אחר".
כעת, בשתיים בלילה, כשהיא שבעה ורגועה, הביקורת העצמית נשלפת בעוצמה: 'איך הגבת ככה? למה היית כל כך תוקפנית? איפה כל הכלים והתובנות שלך? הרסת הכל ברגע'.
בעולם ה-NLP מדברים המון על המצב הפנימי שלנו - השילוב בין הגוף לרגש שקובע אילו כוחות ומשאבים זמינים לנו בכל רגע נתון. בשתיים בלילה, המצב הפנימי שלה עשיר ומלא בשקט. בארבע אחר הצהריים מדפי האנרגיה היו ריקים לחלוטין. היא פשוט שפטה את האישה המוצפת של סוף יום העבודה, באמצעות העיניים הנקיות של שתיים בלילה. לא היה שם חוסר מקצועיות, היה שם פשוט מחסור אקוטי במלאי זמין של כוחות.
האישה של שתיים בלילה היא חכמה גדולה, אבל האישה של ארבע אחר הצהריים היא זו שמנווטת בתוך הלחץ. היא נעלה את 'המחסן', הסתובבה לצד השני והלכה לישון. מחר בארבע היא כנראה שוב תרצה להודיע שהיא לא רובוט, אבל לפחות הפעם היא תעשה את זה עם חיוך וכוס מים ביד.
