בלב מדבר הערבה, במקום שבו נגדעו חייהם של שניים מפרחי החמד המובחרים של עם ישראל, מעיין וסהר עשור זכרונם לברכה, צומח כיום מפעל אדיר של אמונה, חסד וקירוב לבבות. אביהם, ניני עשור, משתף את '2000' בראיון קורע לב ומלא בגבורה יהודית על הדקות הנוראות מול זרמי המים השוצפים, על 15 השעות של תפילה חרישית במושב צופר, ועל הנס הבלתי יאומן של מציאת התפילין והציצית בתוך הבוץ, שהפכו עבורו למגדלור של תשובה והתחזקות.
האסון התרחש כאשר מעיין ביקש לנסוע לאילת כדי לחגוג את החלק השני של חג הפסח יחד עם המשפחה המתגוררת שם. בני המשפחה יצאו לדרך בשני כלי רכב, כאשר מעיין נהג במכוניתו יחד עם בת זוגו שי ואחותו סהר. הנסיעה החלה תחת רוחות עזות וגשמים פתאומיים שהפתיעו את כולם באותם ימי אביב. מעיין, שהקדים את הוריו בדרך, הסתמך על אפליקציית הניווט שהכווינה אותו לעבור דרך מצפה רמון, בעוד אביו ניני ידע שעליהם לנסוע דרך דימונה כדי להתחבר לכביש הערבה.
כאשר נכנסו ההורים לכביש הערבה, התקבלה שיחת טלפון מבהילה מסהר לטלפון של אמה. היא סיפרה בבהלה כי הם נקלעו לגשמים מטורפים ולשיטפון חריג שמילא את הכביש במים. סהר ציינה כי ניידת משטרה וכמה מכוניות עברו לפניהם, מה שנסך בהם את התחושה שניתן לחצות את המים בבטחה, אך כאשר מעיין ניסה לעבור, הם נקלעו לשיאו של השיטפון הגדול.
בשעה 17:42 בערב התקשרה סהר שוב וזעקה כי מעיין איבד שליטה על הרכב והמכונית החלה להתמלא במים. הרכב נתקע במעקה הבטיחות, וזו הייתה למעשה ההודעה האחרונה שבה נכתב כי הם מנסים להיחלץ יחד עם מסוק. הוריהם של מעיין וסהר מצאו את עצמם חסרי אונים מול כבישים חסומים וכוחות הצלה ומסוקים רבים שעמלו בשטח. בשל תשישותה של האם, פינתה אותם המשטרה למושב צופר הסמוך, שם זכו לאירוח חם ואוהב מצד התושבים במשך 15 שעות מורטות עצבים של תפילה משותפת וציפייה לבשורה.
בשעות הבוקר הגיע שביב של תקווה כאשר התבשר ניני כי שי, בת זוגו של מעיין, נמצאה בחיים בנס גלוי. שי שחזרה כי מעיין הצליח לצאת מהרכב יחד עם סהר והיא ראתה אותם חבוקים סביב עץ, בעוד היא עצמה נסחפה במים וטבעה שוב ושוב בין עצים וחיות במשך 15 שעות עד שחולצה. הציפייה המתוחה הסתיימה בשעות הצהריים כאשר שוטר הגיע ומסר תחילה את הבשורה המרה על מותו של מעיין, וחצי שעה לאחר מכן בישר גם על פטירתה של סהר.
יומיים בלבד לפני האסון, שיתף מעיין הודעה ובה כתב מילים המהדהדות כצוואה רוחנית לעם ישראל כולו: "מתי כולם יבינו שכולנו אחים". המילים הללו, שביטאו את הכאב שלו על הפיצול והמחלוקות בעם, מלוות את המשפחה עד היום. במהלך השבעה, הגיע אחד המחלצים מהערבה והביא למשפחה שקית ובה התפילין והציצית של מעיין שנמצאו בלב הבוץ של השיטפון. נס זה גרם לניני לחזור בתשובה שלמה, לשים כיפה על ראשו, להתפלל שלוש פעמים ביום ולהתעטף בציצית של בנו בכל יום שבת קודש.
לאחר האסון, הקימה המשפחה את "המיזם המתוק של מעיינו". במסגרת המיזם, מכינים חברים ומתנדבים מאות שקיות ממתקים למשפחות ולילדי תהילים, כדי להמשיך את דרכו של מעיין שהיה ילד של נתינה, אהבה וחסד גדול.
תהא נשמתם של מעיין וסהר תהיה צרורה בצרור החיים.
