"'עמדתי על הקבר של הבן שלי ולא ידעתי שזה הוא": אביו של עמית בונצל הי"ד בראיון דומע

סיפורו של סמל ראשון עמית בונצל, מפקד צוות נערץ בסיירת הצנחנים, הוא סיפור של גבורה יהודית מזוקקת, של נשמה גדולה אשר האירה את סביבתה והשאירה חותם עמוק בליבם של רבים. עמית נפל בקרב עקוב מדם בשכונת סגעייה שברצועת עזה, בעיצומו של נר ראשון של חג החנוכה. בראיון מיוחד, מטלטל ורווי אמונה עמוקה לערוץ 2000, פותח אביו, איציק בונצל, את סגור ליבו ומוליך אותנו בין תחנות חייו המופלאות של בנו, דרך רגעי המלחמה הקשים, ועד לגילוי המדהים של המחברות שכתב עמית בין הקרבות, מחברות המהוות צוואה רוחנית יוצאת דופן לכלל עם ישראל.

ילד של מטרות ונשמה רגישה לזולת

איציק פותח את דבריו בתיאור קווי האופי הייחודיים של עמית. הוא מספר על ילד שסימן לעצמו מטרות ולא הרפה עד שהשיג אותן, אך לצד הנחישות העצומה הזו, פיעמה בו רגישות יוצאת דופן לחלשים שבחברה. עמית ידע לראם את האדם השקוף, זה שרבים נוטים להתעלם ממנו במרוץ היום יום. אביו נזכר בימי חג הפורים, כאשר כל הילדים חיפשו להחליף משלוחי מנות עם הילדים המקובלים והפופולריים ביותר בכיתה. עמית, לעומת זאת, כיוון את משלוחי המנות המושקעים שלו דווקא לאותם ילדים מבודדים, אלו שידע בסבירות גבוהה שאף אחד אחר לא ישלח להם דבר.

הרגישות הזו קיבלה ביטוי מוחשי ומרגש במהלך ימי השבעה. אל בית המשפחה הגיע נער מיוחד, שלמד בכיתת תקשורת בישיבה התיכונית שבה למד עמית. הנער סיפר להורים השכולים בדמעות שליש כי עמית היה החבר היחיד שהיה לו בכל שנות לימודו בישיבה. הוא שיתף בזיכרון מרגש מתוך המסע של הישיבה לפולין, שם עמית לא עזב אותו לרגע אחד. כאשר לנער היה קשה ללכת בגלל המרחקים והתנאים הפיזיים, עמית פשוט הרים אותו על גבו ונשא אותו לאורך קילומטרים רבים. עבור עמית, המושג אדם שקוף לא היה קיים כלל, הוא ראה את כולם בגובה העיניים והעניק להם תחושת ערך עצומה.

המסלול אל חוד החנית של צבא ההגנה לישראל

שאיפתו של עמית לתרום לעם ישראל הובילה אותו לחפש את השירות הצבאי המאתגר והמשמעותי ביותר. כבר מגיל 16 הוא החל להתאמן באופן אינטנסיבי, השתתף בכל פרויקט הכנה לצבא ונרשם לכל חוג כושר קרבי אפשרי. היעד המרכזי שלו היה סיירת מטכל. עמית עבר את כל הגיבושים המפרכים, עמד בכל הדרישות הקשות והגיע עד לשלבים הסופיים ביותר של המיונים, אך ממש לקראת הגיוס קיבל את ההודעה המאכזבת כי לא התקבל ליחידה.

במשפחה חששו כי הדבר ישבור את רוחו, שכן הוא השקיע שנים של מאמץ ממוקד למטרה זו. אך עמית הפתיע את כולם ובחר להביט קדימה בחיוך ובשמחה. הוא התגייס לסיירת הצנחנים, השתלב שם בצורה יוצאת דופן, הפך למפקד צוות מוערך ועשה את כל המוטל עליו מתוך אהבה עצומה וחדוות עשייה. אביו מספר כי המשפחה הייתה בטוחה שהוא יישבר מהדחייה, אך הרוח שלו הייתה חזקה מכל אכזבה, והוא מצא בסיירת הצנחנים בית שני שבו השקיע את כל מרצו.

שמחת תורה האחרונה והיציאה לקרב

איציק משחזר בערגה ובכאב את הימים שקדמו לפרוץ המלחמה הקשה. בערב חג שמחת תורה, עמית יחד עם עוד 10 מחבריו, כולם לוחמים ביחידות מובחרות, החליטו לנסוע לעיר טבריה. הם שכרו דירה סמוך לבית כנסת שבו מתפללים אנשים מבוגרים, במטרה אחת בלבד, לשמח אותם, להרים את רוחם ולרקוד איתם עם ספרי התורה. הם הספיקו לעשות זאת במהלך ערב החג, אך בבוקר, בסביבות השעה 07:00, הכל השתנה. הטלפונים של כל הלוחמים החלו לצפצף ללא הפסקה, וכל אחד קיבל הודעת זימון דחופה מהיחידה שלו בעקבות מתקפת הפתע הרצחנית בדרום.

עמית וחבריו נסעו במהירות עצומה דרומה. עמית עבר בבית המשפחה בשהם לזמן קצר ביותר, נכנס כמו סערה, ארז את הציוד הצבאי שלו ויצא אל הדלת. איציק מספר כי עמית פנה אז לאמו נועה ואמר לה שהנה, סוף סוף כל האימונים המפרכים שהעביר את חייליו ושהתאמן בעצמו מגיעים לכלל מבחן, והוא מחויב לעשות זאת על הצד הטוב ביותר משום שאין מישהו אחר שיעשה זאת במקומו. הוא יצא מהדלת הזו, ולא חזר אליה עוד בחיים. מאותו הרגע, עמית לא שב הביתה, לא לחופשה קצרה ולא לביקור, הדלת ההיא נסגרה מאחוריו לתמיד והוא דהר עם חבריו אל חזית הלחימה.

פן נוסף ומצמרר שנחשף לאחר נפילתו של עמית נמצא בתוך מכשיר הטלפון הנייד שלו. כאשר בני המשפחה קיבלו לידיהם את המכשיר ופתחו את יישומון הוואטסאפ, הם גילו תיעוד חי ומטלטל של ניהול הקרבות. דרך הודעות קוליות שנשלחו בקבוצות הלוחמים, ניתן לשמוע את עמית מנהל את הלחימה בקור רוח מופלא. ברקע נשמעים קולות נפץ עזים, יריות בלתי פוסקות וצעקות של שדה הקרב, ומתוך כל המהומה הזו בוקע קולו של עמית, מסביר לחייליו לאן להגיע, מכוון אותם לנקודות ציון מדויקות ומנהיג אותם בבטחה תחת אש כבדה. באחד הרגעים הוא אף התקשר לאביו ואמר לו מילים מדהימות המעידות על גודל השעה והחורבן שראה לנגד עיניו, ומדובר באמירה שביקשה להעביר מסר על חשיבות התיעוד והזיכרון ההיסטורי של האירועים.

התפילה המצמררת בהר הרצל והשגחה פרטית

הלחימה ברצועת עזה נמשכה שבועות ארוכים ומפרכים. ביום ה 62 למלחמה, עמית הוביל את לוחמיו בקרב קשה ומורכב. באותם רגעים ממש, במרחק גאוגרפי משם, נמצא אביו איציק בירושלים, בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. איציק השתתף בלווייתו של יונתן מלכה, לוחם שריון במילואים שנפל בקרבות ברצועה. אחיו של יונתן, אריאל, פיקד יחד עם עמית על אותו הצוות בסיירת הצנחנים, והקשר בין המשפחות היה הדוק.

איציק מספר על רגע מצמרר של השגחה פרטית מופלאה המשולבת בכאב נורא:

"עמדתי שם בשורה הראשונה במהלך הלוויה בהר הרצל, השעה הייתה בערך 14:30 בצהריים. נשאתי את עיניי אל השמים, פניתי אל הקדוש ברוך הוא ואמרתי לו ממעמקי ליבי המודאג, זה איציק הקטן, אנא, אל תעמיד אותי בניסיון של המשפחה הזו. יש לי 2 בנים שנמצאים כעת עמוק בתוך הלחימה בעזה, אל תעמיד אותי בניסיון הקשה הזה."

איציק לא ידע באותם רגעים כי שעה קלה לפני כן, בנו האהוב עמית כבר לא היה בין החיים. הוא התפלל על קברו העתידי של בנו, מבלי לדעת שתוצאת הקרב כבר נקבעה. תוך 24 שעות בלבד, הוא מצא את עצמו קובר את עמית בדיוק באותו המקום, צמוד לקברו של יונתן מלכה, במקום שבו עמד ואינו יודע מה ילד יום.

כאשר חזר איציק לביתו מהר הרצל ופתח את הדלת, הוא מצא מולו את אנשי הצבא שהגיעו לבשר את הבשורה המרה. משום ששני בניו, נדב הבכור ועמית האמצעי, נלחמו באותה העת ברצועת עזה, השאלה הראשונה שיצאה מפיו של האב המבוהל הייתה, מי מהם נפל, האם נדב בני הבכור או עמית בני האמצעי. רק אז נודע לו כי עמית הוא זה שקיפח את חייו בקרב הגבורה, בעוד נדב ממשיך להילחם ולא יודע על נפילת אחיו שנמצא מרחק רחובות ספורים ממנו. לקח לצבא 11 שעות ארוכות ומורטות עצבים עד שהצליחו להוציא את נדב משדה הקרב ולהביאו הביתה, שעות שבהן האב חש חוסר אונים מוחלט וחשש כבד שמא איבד את שני בניו גם יחד.

חשבון הנפש שנכתב תחת אש

חלק מרכזי ומטלטל בראיון מוקדש למחברות שהותיר אחריו עמית. במהלך ימי הלחימה הקשים, בין קרב לקרב ותחת אש בלתי פוסקת, ישב עמית וכתב מחברות רבות של חשבון נפש עמוק ומפעים. איציק מציג במהלך הראיון דף אחד מתוך המחברת, אשר הודפס והפך לגלעד רוחני עבור כל מי שקורא אותו. מדובר בטקסט שנכתב בכתב יד נקי, מדויק, ללא שום מחיקה או שגיאה, דבר המעיד על בהירות מחשבתית יוצאת דופן של אדם הכותב את רחשי ליבו בעיצומה של מלחמה קיומית, אולי מתוך תחושה פנימית נבואית שאלו ימיו האחרונים.

עמית הכתיר את הטקסט בכותרת הנוקבת, איזה אדם היית רוצה להיות, ולאחר מכן פירט שורה של הנהגות מוסריות נשגבות:

• לחייך כל הזמן ולשפוט את כל בני האדם לכף זכות.
• להיות הראשון להתנדב, לשמוח לתת ולרצות להעניק ללא שום פשרות.
• לא להתלונן לעולם, ולהיות אדם שכולם משתפים אותו בהכל.
• להיות אדם אחראי שסומכים עליו בכל עת ובכל מצב.
• לדעת תמיד מה לומר ומתי נכון יותר לשתוק.
• לדבר עם כל אחד ואחד בגובה העיניים ולהוביל את כולם בצורה נכונה.
• להקדים שלום לכל אדם בפלוגה, כולל אלו שהוא פחות מתחבר אליהם או אנשים שאינו מכיר כלל.
• לומר תמיד תודה, ולספור עד שלוש לפני שמגיבים, מתוך הבנה שלא כולם מונעים מאותם המניעים ולא הכל סובב סביבו.
• לראות איך אפשר לגשר על פערים בצורה מכובדת ויפה.
• תמיד להגיד אני גם, גם אם זה לא הכי נוח באותו הרגע וגם אם זה לא משתלם.

קריאה לאחדות והערכת המחיר

במהלך ימי השבעה הקימו חבריו של עמית פינת זיכרון ספונטנית ומיוחדת בבית המשפחה. הפינה הזו הפכה לעדות חיה לאהבה הגדולה שרחשו לו חבריו והסובבים אותו. הם הביאו חפצים שונים המאפיינים את דמותו, תמונות מלוחמי הצוות, ציורים של פניו המחייכות, חולצות צהובות הנושאות את שמו וסמלי היחידה. בין החפצים בלט שלט מתכת מיוחד שנחרט בלייזר ובו נכתב המוטו שליווה אותם, איתכם לעד צוות בונצל. המשפחה אף זכתה לקבל את נשקו האישי של עמית, נשק שעבד קשה מאוד משמחת תורה ועד לנפילתו, ושתרם להצלת חיים רבים ולפגיעה במחבלים רבים.

לפני קיומה של הלוויה הכואבת, ביקשו בני המשפחה לבצע צעד קשה אך נחוץ עבורם, הם ביקשו לפתוח את ארון הקבורה בבסיס שורה כדי להיפרד מעמית פרידה אחרונה. האב מספר על הרגע המקודש הזה שבו זכו לראות את פניו של בנו בפעם האחרונה. פניו של עמית, כך מתאר איציק, היו שלוות לחלוטין, פנים המקרינות שלום פנימי ונחמה, עדות לכך שהנשמה הגבוהה הזו סיימה את תפקידה בעולם מתוך תחושת שליחות עמוקה וטהורה. כל צעד שהאב עושה כעת, כל מראה שהוא פוגש, חוזר אליו בפלשבקים בלתי פוסקים של דמות בנו.

בסיום הראיון המרגש, מנסה איציק להעביר מסר של עוצמה ואמונה לציבור הצופים של ערוץ 2000. הוא מספר כיצד בעבר, מראות יומיומיים של אנשים היושבים בבתי קפה, שמחות משפחתיות באולמות, חתונות, בר מצוות והמוני בית ישראל הצועדים לבתי הכנסת בחגים, היו נראים לו כדברים רגילים ומובנים מאליהם. כעת, לאחר האסון הכבד שפקד את משפחתו, הוא מבין באורח עמוק כי המציאות הזו אינה מובנת מאליה כלל וכלל.

המציאות השלווה הזו, מדגיש איציק בטון רוטט אך נחוש, היא התוצאה הישירה של ההקרבה העצומה של עמית ושל שאר הלוחמים הגיבורים שחרפו את נפשם על הגנת המולדת והדת. יש להבין את המשמעות העמוקה של ההקרבה הזו, ולהבין שהחיים המשותפים שלנו כאן דורשים מאיתנו לשמור מכל משמר על אחדות השורות. הוא מסיים בקריאה נרגשת לשמור על העם הנפלא הזה, עם נהדר שידע בעזרת השם לשאוב כוחות מתוך השבר, להתלכד יחד ולצלוח את התקופה המורכבת והקשה הזו מתוך אמונה גדולה, עשיית טוב וניצחון הרוח היהודית.