הפעם אני בוחרת לפתוח בלשון רבים. לפעמים אנחנו חווים תסכול, כאב או חוסר הבנה מצד אחד ההורים. ובעקבות כך, קשה לנו לסלוח, להשלים עם העובדה המצערת. מאתגר לנו לשים את הדברים בצד ולהמשיך קדימה, הלאה. והפעם, באמת אבל להסתכל על ההורה ולהבין את המקום שלו.
אני גיליתי על עצמי שהמילה אבא היא מלאת מורכבות בשבילי, קשה לי איתה. אני מסתכלת אליה במרירות, עם חוסר רצון להרגיש אליה שייכת. ומתוך כך, גם מול המילה אבא (שבשמיים) לא היה לי יותר מדי נכונות להרגיש שייכת. כבת ממש.
עם השיעורים שיש לי ולקבוצת החברות שלי, הרבנית חוזרת שם שוב ושוב על כך שיש לעשות כל דבר לשם שמיים. הבנתי שעליי להסתכל לשמיים ולהקדיש כל פעולה לכבוד ה' יתברך, בין אם מדובר בדבר קטן או גדול - הכל לכבוד ה' יתברך. אם זה בשביל הבעל, ואם זה בשביל הילדים.
זה לא בשבילי, זה לא בשביל שיהיה לי בית יותר טוב, זה לא בשביל שאני אחשיב את עצמי כאימא מוצלחת, או כרעיה מעלפת יותר. זה בשביל הקב"ה, וזה רק בשבילו.
אז התחלתי ככה, לאט לאט לעשות דברים בשביל ה', רק בשביל ה'. ולמה, למה בכלל שאני אעשה את זה בשבילו?
כי אני אוהבת אותו.
***
בשיעור ששמעתי בתשעה באב של הרב יגאל כהן הוא הסביר את האהבה לה' באופן מאוד פשוט: הוא לקח כדוגמה את הבחור שבכל שיעור מביא לכוס מים, וכך הוא נוהג לעשות בהתמדה מתוך אהבה וחיוך ענק.
הרב אמר: "אם הוא היה מביא לי את כוס המים וכל הדרך מתמרמר ומתבכיין על זה שהוא מביא לי את המים, הייתי רוצה לקבל ממנו את הכוס מים? לא. הייתי לא רוצה שהוא יביא לי בכלל".
ה' רוצה שנעבוד אותו מתוך כך שאנחנו אוהבים אותו (כי רק עמי הארצות מתחברים לה' מתוך יראה ופחד).
אז לפעמים אני צריכה שיסבירו לי כמו ילדה קטנה מה זה ה' יתברך. ואיך אנחנו כמו בנים ממש. זאת לא קלישאה, זאת דרך חיים.
וכך גם לגביי אבא שלי שבארץ, אומנם יש לי קשיים מול הבחירות שלו, אבל אני רוצה לחיות איתו בהשלמה, לא בשבילי, אלא בשביל אבא שלי שנמצא שם בשמיים ודואג לי, אוהב אותי כמו שאף אחד אחר לא.
***
ולסיום סיומת נעשה לכם פרסומת: ימי אלול הם ימי רצון. הם ניתנו לנו כימי הכנה לימי הנוראים. ואיך שעכשיו אנחנו נתנהג, ככה יראו הימים הבאים עלינו לטובה, שנה טובה ומתוקה.
