הרבה פעמים בחיי הנישואין אני נדרשת "לצאת" מעצמי. ומה זה אומר? לראות את המעלות בשני, ולא לחפש תירוצים למה אין בו שום דבר טוב.
לפעמים זה דבר שהוא קשה, להראות לבעל שאת אוהבת או מרוצה ממנו. מתוך הרגל אני בוחרת את הדרך הקלה, יותר פשוט להראות לו שלא, ככה הורגלתי.

האמת, עצם הכתיבה על זה מאתגרת אותי.
כולן מכירות את "ואוהבה כגופו, ומכבדה יותר מגופו", ואנחנו מעולות בלצטט את זה.
למען האמת בפעם הראשונה, בגיל 28 (בושה וכלימה לי), נחשפתי גם להמשך: "... וכן היא חייבת לאוהבו כנפשה כי ממנו לקוחה".
ומה הפשט? האישה נוצרה מהצלע של האיש, ולכן היא צריכה (בדגש על חייבת!) לאהוב את בעלה, את האיש שלה, כפי שהיא אוהבת את נפשה. אני מתייחסת לעצמי טוב? מעולה. ומה איתו?

אז נכון, אולי התרגלתי לדפוס התנהגות הזה כי הוא הכי קל, הכי "מתגמל" אותי.
אבל אולי אם רק אשנה קצת את זווית הראייה אני אצליח להאיר גם את הנקודות הטובות שיש בו. כי בטוח שיש, רק אם אני אחפש אותם, בוודאי שאמצא.

ויותר מזה, אולי קצת שכחתי שכל הסוד להצלחה בחיים טמון רק במקום אחד - בבית היהודי. בכל תחום, בכל דבר, לגבי כל שאיפה. וזה תלוי בי.  

---

אהבת את הטור? חזקי גם את החברה שלך, שלחי לי את המייל שלה שאוסיף אותה לרשימת התפוצה

לפניות, תובנות, הסרות וכל מה שיושב על ליבך - מוזמנת לכתוב לי, ממש כאן
shiradaniel01w@gmail.com