"חיה, כשהסברת על עוגנים, פתאום נפל לי אסימון כואב", שיתפה ציפי בפגישתנו הבאה. "שמתי לב שיש צליל התראה מסוים בהודעות, או מבט מסוים של לקוח שמטיל ספק, שמקפיצים לי את הדופק מיידית. אני אפילו לא מספיקה לחשוב. הגוף שלי פשוט נכנס למגננה. מאיפה זה בא?"

התגובה של ציפי מומחשת בצורה חדה דרך סיפור היסטורי המוכר כ"ריקוד הדובים". בעבר, מאלפים בקרקסים נהגו להניח דובים על פלטת מתכת לוהטת, והדוב היה מקפץ מצד לצד כדי לא לקבל כוויה. במקביל, המאלף ניגן מנגינה קבועה. לאחר חזרות מרובות, המוח של הדוב חיבר בין המנגינה לכאב. כשהוציאו אותו לרחוב והשמיעו את הצלילים, הדוב החל לקפץ בבהלה גם כשעמד על דשא ירוק, קריר ונעים, כי המוח שלו שידר שהרצפה בוערת.

נשות עסקים רבות מסתובבות עם "עוגנים של דובים": זיכרון של תקופה לחוצה, משפט ביקורת מהעבר או חוויית החמצה שגורמים להן "לרקוד" מתוך פחד וסטרס, גם כשהמציאות העכשווית בטוחה ומזמינה צמיחה. המוח מגיב לזיכרון הישן ולא למציאות הקיימת.

החופש האמיתי מתחיל ברגע שאנחנו מזהות את ה"מנגינה" הישנה ומבינות שהרצפה כבר מזמן אינה בוערת. אנחנו לא חייבות להמשיך לרקוד לפי תסריטים אוטומטיים של העבר. יש לנו את הבחירה המלאה להחליף את הפחד בעוגן חדש של עוצמה ושלווה.