אברך חשוב סיפר סיפור מדהים על קרובת משפחתו, מורה בבית יעקב בירושלים, המתגוררת בשכונת רמות.

בכל בוקר היא הייתה קמה מוקדם, מכינה את הילדים לתלמודי התורה ולבתי הספר, מלבישה את הקטנים, מכינה להם סנדוויצ'ים, ואז יוצאת לאוטובוס הקבוע לבית הספר שבו לימדה.

הזמן היה דחוק מאוד. ובכל זאת, היא קיבלה על עצמה החלטה: לא להתפלל באוטובוס. היא רצתה להתפלל בבית, בנחת וביישוב הדעת, ולכן הייתה קמה מוקדם יותר.

בוקר אחד היא התעוררה מאוחר. הילדים כבר מיהרו לצאת, השעון התקדם, ואם היא תתפלל בבית, הדבר ברור שהיא תאחר לבית הספר, כאשר כיתה שלמה תיאלץ לחכות לה.

היא התלבטה, אך לבסוף החליטה: אני לא שוברת את הקבלה שקיבלתי על עצמי. היא התקשרה לבית הספר והודיעה שתאחר, בלי לפרט את הסיבה. לאחר מכן התיישבה להתפלל בנחת, כהרגלה.

הייתה לה גם קבלה נוספת: בשעת התפילה היא מנתקת את הטלפון הנייד, כדי להיות מרוכזת לגמרי בתפילה בלי שום הסחות דעת.

גם באותו בוקר היא העבירה את המכשיר למצב שקט, הניחה אותו בצד ושקעה בתפילה.

באותו זמן התרחש פיגוע קשה באוטובוס שנסע משכונת רמות למרכז העיר - באותו קו שבו הייתה נוסעת מדי בוקר.

אמה של המורה, שידעה שבתה נוסעת באותו אוטובוס, ניסתה להתקשר אליה ולבדוק את מצבה, אך לא היה מענה.

היא שוב התקשרה. ושוב. גם בעלה התקשר. אך אין תשובה. החרדה של בני המשפחה רק הלכה וגברה.

הם לא ידעו ולא שיערו שהיא בכלל לא הייתה באוטובוס. היא פשוט עמדה בבית, שקועה בתפילה, והטלפון שלה שקט בצד.

כעבור זמן סיימה את תפילתה, לקחה את הטלפון וביטלה את מצב השקט. עשרות שיחות שלא נענו הופיעו על המסך. היא התקשרה מיד לבעלה וביררה בבהלה: "מה קרה?"

והוא, בקול נסער, שאל: "מה איתך?! הכול בסדר? לא שמעת? היה פיגוע באוטובוס שאת נוסעת בו כל בוקר!"

היא השתתקה לרגע בתדהמה, ואז אמרה: "הייתי באמצע התפילה. לא שמעתי כלום…"

הקבלה 'הקטנה' שקיבלה על עצמה להתפלל בבית, בנחת, ולא לענות לטלפון בשעת התפילה, הפכה באותו בוקר לשמירה על חייה.


בל נזלזל בקבלה טובה שקיבלנו על עצמנו, ולא נוותר עליה אפילו יום אחד, גם לא בשעת הדחק ובלי שום תירוצים ואמתלאות. הקבלה הזו יכולה להיות השמירה שלנו.