"הייתי לאחרונה במסעדה ביוון ואכלתי עוף. חלילה לא חזיר, כי זה כן כתוב בתורה במפורש. אבל שחיטה כשרה? בחייך, תראה לי איפה זה מופיע בחומש… אני מוכן לקיים רק את מה שציווה אלוקים, ולא כל מיני המצאות על בדיקת סכינים וחמישה עיכובים".
"הטעות שלך מושתתת על ההנחה שהתורה שבכתב היא המקור והסמכות הראשונה, בעוד שהמציאות ההיסטורית הפוכה לגמרי".
במעמד הר סיני ניתנה קודם כל התורה שבעל פה. הקדוש ברוך הוא לימד את משה את כל פרטי המצוות, ומשה הנחיל זאת לעם שחיו ותרגלו את החוקים בשטח. רק בסוף ארבעים השנה במדבר, בשנת מותו של משה, נכתבה התורה שבכתב.
החומש לא נולד כספר לימוד מאפס, אלא כעין ספר סיכום קצר וסתום שבא להזכיר את הידוע מכבר. לכן מה שכן כתוב בו זה: "וְזָבַחְתָּ... כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ", למרות שבספר אין שום הנחיה איך לשחוט. החומש פשוט מפנה אותך אל הידע שרץ בעם. (דייק לשון: 'כאשר ציויתיך')
כדי לגזור מהספר את הפרטים, נדרשים דברי סופרים וחכמים. תפקידם להשתמש בארגז הכלים שניתן בסיני (י"ג מידות) כדי למצוא רמזים להלכות הידועות המורגלות כבר אצל המון העם, ולחשוף כוונות נסתרות בין השורות כדי להוציא דינים נוספים.
הדרשות אינן גחמה אנושית, אלא פענוח של קוד אלוקי מוחלט בעל סמכות שאינה בשר ודם.















