יש שאלה אחת שאנחנו שומעים כמעט בכל יום: ״מה שלומך?״

ברוב המקרים, גם התשובה מוכנה מראש: ״ברוך השם״.

זה נפלא. שם שמים שגור בפינו, אנחנו זוכרים להודות לבורא עולם על הטוב שבחיינו.

אנחנו עונים את אותה התשובה בעבודה, בבית, בבית הכנסת וברחוב. לפעמים בחיוך, לפעמים מתוך הרגל, לפעמים כי לא באמת יודעים איך להסביר את מה שעובר עלינו.

אבל לא פעם, מאחורי שתי המילים האלה מסתתר סיפור שלם.

אפשר לומר ״ברוך השם״ ובכל זאת להיות עצוב. להודות על מה שיש, ובאותו הזמן להתמודד עם מה שחסר. לפעמים כל מה שאנחנו מבקשים הוא שמישהו יעצור וישאל: אבל באמת, מה שלומך?

אני מכיר את הרגעים האלה. גם אני אמרתי לא פעם ״ברוך השם״ כשבחיים הכל היה הפוך. חייכתי, המשכתי הלאה, ואף אחד לא עצר לשאול אם באמת הכל בסדר.

את התחושה הזאת לא שוכחים. כי לא תמיד צריך שמישהו יפתור לך את החיים. לפעמים כל מה שאתה מבקש הוא שמישהו יראה אותך. פשוט אותך.

בגלל זה, כשאני קורא את פרשת ויצא, אני נעצר דווקא אצל לאה.

יעקב אבינו אוהב את רחל ועובד שבע שנים כדי לשאת אותה לאישה. לבן מרמה אותו ונותן לו את לאה במקום רחל. בהמשך הוא נושא גם את רחל, שאותה אהב.

התורה מספרת על אהבתו הגדולה של יעקב לרחל, אבל אינה מתעלמת לרגע מכאבה של לאה.

כי אז מגיע פסוק קצר שמאיר את הסיפור כולו:

״וירא ה׳ כי שנואה לאה״.

שתי מילים משנות כאן את נקודת המבט: ״וירא ה׳״.

בתוך מציאות שבה לאה אינה זוכה לאהבה שלה היא מייחלת, יש מי שרואה אותה. הקב״ה מבחין בכאב שלה, בתחושותיה ובמה שאולי איש מבני הבית אינו מצליח לראות.

ומיד לאחר מכן התורה מספרת: ״ויפתח את רחמה״.

לאה זוכה לברכה ולהמשכיות. אבל בעיניי, עוד לפני הברכה, יש כאן אמירה עמוקה: הכאב שלה אינו שקוף. התורה עוצרת את הסיפור כדי שנראה גם אותה.

אבל יש בסיפור הזה עוד עומק.

רחל, האישה שיעקב אוהב, מתקשה במשך שנים להביא ילדים לעולם. לאה, שזוכה בילדים, ממשיכה לייחל לאהבת בעלה.

שתיהן חיות באותו בית, אבל כל אחת נושאת כאב אחר.

לאה רואה את האהבה שרחל מקבלת. רחל רואה את הילדים של לאה.

כל אחת רואה אצל האחרת את מה שכל כך חסר לה.

וכמה פעמים זה קורה גם לנו?

אנחנו מביטים בחיים של אחרים ולפעמים נדמה לנו שהדשא שלהם ירוק יותר. אנחנו רואים את הבית היפה, את המשפחה, את ההצלחה, את החיוך ואת הביטחון. אנחנו משווים את מה שיש להם למה שחסר לנו, ושוכחים שייתכן מאוד כי אנחנו רואים רק חלק קטן מהתמונה.

האדם שאנחנו מקנאים בו עשוי לשאת כאב שאנחנו כלל לא מכירים.

ויש גם את האנשים השקופים שבינינו.

החבר שתמיד אומר שהכול טוב. בן המשפחה שתמיד מקשיב לאחרים, אבל לא מספר מה עובר עליו. האדם שיושב לידנו בעבודה, מחייך בכל בוקר וממשיך בשגרת יומו.

כמה פעמים הסתפקנו בתשובה ״ברוך השם״, בלי לנסות להבין מה באמת מסתתר מאחוריה?

אנחנו לא תמיד יכולים לשנות את המציאות של אדם אחר. לא תמיד יש לנו פתרון, עצה או מילים נכונות. אבל אנחנו יכולים לעצור, להקשיב ולשאול שוב. לפעמים עצם ההקשבה היא הדבר שאדם הכי זקוק לו.

זה אחד המסרים המנחמים בסיפור של לאה: גם כשאדם מרגיש שאינו נראה, הוא אינו נשכח. גם כאב שאיש אינו מבחין בו אינו נסתר מעיני הקב״ה.

זה המסר שאני לוקח איתי מפרשת ויצא.

אנחנו לא תמיד יכולים לשנות את המציאות של אדם אחר. לא תמיד יש לנו פתרון, עצה או מילים נכונות. אבל אנחנו יכולים לעשות דבר אחד פשוט: לא לעבור לידו כאילו הוא שקוף.

ולכן בפעם הבאה שמישהו יענה לי ״ברוך השם״ כשאשאל לשלומו, אני רוצה לזכור שלא תמיד זו כל התשובה. אולי כדאי לעצור עוד רגע, להביט לו בעיניים ולשאול: ״אבל באמת, מה שלומך?״

כי לפעמים, כל מה שאדם צריך כדי להרגיש שהוא לא לבד בעולם, הוא לדעת שמישהו באמת רואה אותו.

 

שבת שלום,
יחיאל פליישמן
איש תוכן ותחקיר, ערוץ 2000
לתגובות הערות והארות: YECHIELF@TV2000.CO.IL