יעל הסתכלה על המטבח שבו ישבה ועל השעון הכסוף החדש שהניחה על השולחן. היא עבדה קשה כדי לקנות אותו ליוסי, בנה בן ה-15, לכבוד תחילת שנת הלימודים.

כעבור רגע נכנס יוסי והסתכל על השעון. הוא לא חייך ולא אמר "תודה", אלא רק פלט בלחישה: "למה זה?" לקח את השעון, שם אותו בכיס ונכנס לחדרו.

יעל הרגישה איך הלב שלה מתכווץ ומתמלא בכעס. היא כבר עמדה לדרוש הסבר, אך עצרה. היא תפסה בזמן שהכעס שלה מגיע מהפירוש שהיא נתנה לתגובה שלו, והבינה שכדי להבין מה באמת קרה, היא צריכה להסיר את השיפוטיות ולשאול.

כעבור שעה נכנסה לחדרו, ובמקום להאשים, שאלה מתוך פתיחות ורצון להקשיב: "יוסי, ראיתי שהופתעת מהשעון. מה עבר לך בראש כשראית אותו?"

יוסי הסיט את המבט ואמר בטון כועס: "מה כבר יכול לעבור לי בראש? חשבתי שאת שוב מנסה לרמוז שאני תמיד מאחר, ושוב מטיפה לי".

יעל הבינה מה הפריע לו: חששות וחוויות מהעבר גרמו לו לראות במתנה התמימה סוג של ביקורת סמויה. היא לא נכנסה למגננה בחזרה, אלא בחרה להציג לו את הכוונה האמיתית שלה: "יוסי, השעון הזה הוא ממש לא בגלל האיחורים. קניתי אותו פשוט כי רציתי לתת לך משהו יפה, וכי אני גאה בך".

יוסי קפא. המילים החמות של אימו פשוט לא התאימו לכל הסיפור השלילי שהוא הריץ בראש. ברגע שהכוונה האמיתית הובהרה, התגובה האוטומטית שלו נשברה: כתפיו השתחררו והמתח ירד. הוא מלמל משהו בלתי מובן ויצא למטבח, רק הניח את השעון על המדף בדרך.

ביום שישי, סמוך לכניסת השבת, יעל שמה לב מיד לברק הכסוף שעל פרק ידו. "אני רואה שהשעון עובד מצוין", חייכה.

יוסי חייך בחזרה, עצם עין בקריצה, וענה: "ברור שהוא עובד, אבל עכשיו אני צריך לעבוד שעות נוספות כדי לחפש תירוץ חדש לאיחורים שלי..."