בואו נחזור ביחד כ-250 שנה אחורה, אל רוסיה של אז (המוכרת לנו כיום כאוקראינה). בעיירה מעז'יבוז, בביתו של מי שנודע כ"אור שבעת הימים", הבעל שם טוב הקדוש, גדל נינו, רבי נחמן מברסלב.

רבי נחמן נולד בשנת תקל"ב (1772), כ-12 שנים לאחר פטירת סבו הגדול. למרות הסתלקותו של הבעש"ט, ביתו עדיין שקק חיים, ותלמידיו המשיכו לפקוד את המקום, וממנו יצאו למסעותיהם בעבודת השם. רבי נחמן זכה להסתופף בצילם ולשמוע סיפורים על הבעל שם טוב.

לימים סיפר כי סיפורים אלו, על הבעש"ט ועל צדיקים אחרים, הם שהיו הגורם שעורר אותו יותר מכל לעבודת הבורא. בעקבותיהם הוא החל להתמיד בלימוד התורה, בתפילה ובהתבודדות, ואף סיגף את עצמו ימים ושנים וגזר על עצמו תעניות משבת לשבת, עד שעלה והתעלה למדרגות רוחניות עצומות.

עם השנים התקבצו סביבו תלמידים, ובראשם תלמידו הגדול, רבי נתן, אשר רבי נחמן העיד עליו כי לולא הוא, לא היה נשאר דף אחד מכל ספריו. באותם ימים כונו החסידים "הוידוי-ניקים", שכן בכניסתם אל הרבי היו מתוודים על מעשיהם ומקבלים ממנו דרך לתיקון הנפש. רבי נחמן הנחיל לעם ישראל עצות המובאות בספריו הקדושים.

בספרו "ליקוטי מוהר"ן" (סימן כ"ט, אות ד') הסביר רבי נחמן כי קשה, ואף בלתי אפשרי, לתקן כל עוון בפרטיות. אך התיקון הכללי, תיקון הברית, עשוי לתקן את כלליות הגידים, על פי הפסוק: "וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ" (דברים ד').

וכן בכוחו לתקן כל העבירות כולן. רבי נחמן אמר כי צדיקים לפניו ניסו להוריד לעולם תיקון זה, אך לא עלתה בידם.

אכן, רבי נחמן הצליח להוריד את התיקון הכללי לעולם, אך שילם על כך מחיר אישי כבד: בעקבות גילוי האור הזה לעולם נפטרו ארבעה מילדיו, והוא חלה במחלת השחפת (ה"הוסט"), שממנה הסתלק בגיל 38-39, בחול המועד סוכות (ח"י בתשרי) תקע"א.

גילוי הסוד עורר עליו רדיפות ומחלוקות רבות, שנמשכו גם לאחר פטירתו. גם תלמידו, רבי נתן, סבל מרדיפות קשות ביותר, כפי שמתואר בספרים "עלים לתרופה" ו"ימי מוהרנ"ת".

באותם ימים, פסיקתו של אברך צעיר כי יש תיקון לעוון זה עוררה מחלוקת עצומה. זאת משום שלמרות שבספר הזוהר הקדוש נכתב כי על עוון זה אין תשובה, הכריז רבי נחמן כי בוודאי יש תשובה, ורק הוא יורד לעומק כוונתו האמיתית של הזוהר.

כשרצה לגלות את התיקון, לקח רבי נחמן שני עדים מתלמידיו, רבי אהרן ורבי נפתלי, והודיע להם שמי שיקרא את עשרת מזמורי התהילים הללו יזכה לתיקון גדול. הוא אף הבטיח כי מי שיבוא לקברו לאחר פטירתו, ייתן פרוטה לצדקה ויאמר את עשרת המזמורים: "אתאמץ ואשתדל לאורך ולרוחב להושיעו ולתקנו" (שיחות הר"ן, סימן קמ"א).

עשרת המזמורים המרכיבים את התיקון הכללי הם:

ט"ז • ל"ב • מ"א • מ"ב • נ"ט • ע"ז • צ' • ק"ה • קל"ז • ק"נ.

גדולי הצדיקים לאורך הדורות הפליגו בשבחו:

רבי שמואל הלר (אב"ד צפת): קיבל מסורת מרבותיו שמי שקורא את התיקון הכללי, נחשב לו בשמיים כאילו סיים את ספר תהילים כולו.

בעל ה"פלא יועץ" (רבי אליעזר פאפו): כתב בספרו "דמשק אליעזר" כי האומר תיקון זה אין לו ממה לפחד, שכן בוודאי גמור נתקן העוון.

רבי ברוך פנחס מסקאליא (נכד הבעש"ט): הבטיח כי האומר את התיקון הכללי ינצל מכל צרה, ומשאלות לבו יתמלאו לטובה.

האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג: העיד כי האומרים את התיקון הכללי כראוי מסוגלים לשבור מחיצות של ברזל.

האדמו"ר מסאטמר (רבי יואל): אמר כי התיקון הכללי ממתיק את כל הדינים הקשים, ואף שילם מכספו לבית הדפוס כדי להפיצו.

רבי אהרן ראטה: הביא את התיקון בספריו בכמה מקומות.

המקובל רבי חיים הכהן ("החלבן"): כתב כי סגולת התיקון מועילה בנוסף להסרת עצבות, ומביאה לרפואה, לפרנסה טובה ולשפע ברכות בכל תחומי החיים.

כשמו כן הוא, תיקון כולל שבכוחו לעורר בתשובה כל יהודי, גבר או אישה. על פי תורת הקבלה, תיקון זה נמשך מספירת הכתר הגבוה ביותר, שעניינו תיקון המחשבות וטהרת הנפש.

עד היום נוהגים חסידי ברסלב לקרוא את התיקון הכללי מדי יום, ובעת צרה יש הנוהגים לקרוא אותו שלוש או אף שבע פעמים ברצף, כדי לפעול ישועה.