ושם אשה גדולה

עזר כנגדו של רבי עמרם, במשך כל ימיו, הייתה הרבנית רחל ע"ה, אשת חיל עטרת בעלה. היא עמדה לצידו בכל עת, ובפרט בתקופה שבה שררה עניות נוראה והם חיו בצנעה ובפשטות מרובה. בכל המצבים לא ביטלה אותו מתלמוד תורה, אלא הסירה ממנו כל עול וטרדה ושמרה בקנאות על בריאותו.

אפילו בגדים עבורו דאגה לקנות בעצמה. מהחנות שבה לבית והמתינה לערב, מדדה על גופו וחזרה לחנות, להתאים מידה טובה יותר. כך כמה פעמים, עד שמצאה את הבגד המתאים.

כאשר אירע שבאמצע לימודו נסדקו משקפיו, ביקש מאחד מקרוביו שיואיל להודיע על כך לרבנית. תיכף ומיד הגיעה הצדקת, נטלה את המשקפיים ומיהרה לאופטיקה. לא נתנה להם להתמהמה ולשוב למחרת, כמקובל. "בעלי הקדוש בלי משקפיים, והתורה שלו נחסרת. אני צריכה אותם כאן ועכשיו"! וכעבור שעות אחדות החזירה את המשקפיים לבית המדרש, שלמים ומתוקנים...

מסירות אין קץ

ניצול הזמן של הרבנית ע"ה היה מיוחד במינו. עם אור ראשון השכימה שחר בזריזות, פתחה את יומה בתפילת שחרית מהחל ועד כלה, בלי דילוגים, ולאחר עבודת הבורא הפשילה שרווליה להכנת ארוחת הבוקר לבעלה הגדול מתוך דאגה כנה לשמירת בריאותו. בכל בוקר הכינה לו מאכלים מיוחדים לשמירה על רמות תקינות של סוכר ולחץ דם, במסירות רבה ומבלי להתחשב בטרחה ובמאמץ. גם בשמחות, אפילו בחתונות של בניה ובנותיה, הייתה לוקחת סיר קטן של אוכל מבושל במיוחד בשבילו, ומגישה לו באמצעות המלצרים.

בשעה שמונה בבוקר הייתה מתחילה להכין את ארוחת הצהריים, ובעוד הסיר מבעבע שוטפת את כל הדירה שכללה שלושה חדרים ומרפסת. מדי יום ביומו שטפה את הדירה במים רבים, גורפת ומייבשת. בימי הקיץ הלוהטים הייתה מאפילה וסוגרת את התריסים, כדי "שהקרירות של הרצפה תישאר והבית יהיה נעים יחסית".

כשהבית היה נקי ומצוחצח וארוחת הצהריים מוכנה, בסביבות אחת עשרה בבוקר, הייתה מתפנה לצרכי הבית האחרים: קניות, תפירה, גיהוץ וכדומה. פעם בשבוע נוסעת באוטובוס לשוק הכרמל בתל אביב כדי לרכוש דגים טריים ומובחרים, פירות וירקות, לכבוד התורה וכמובן לכבוד השבת. כשהיא עמוסה לעייפה מיהרה לשוב הביתה עד השעה שתיים - כאשר רבי עמרם חוזר מבית הדין והיא מגישה לו את ארוחתו המיוחדת. מידת האחריות שלה עליו ועל ארוחותיו הייתה לתפארת המליצה. היא הרגישה שחייו נתונים על כתפיה וכל בריאותו בידיה, והתמסרה למשימה קדושה זו מכל הלב, בחשק ובגאווה.

כשהתארחו הנכדות אצל הסבתא בימי החופש, הייתה מפנה מזמנה ולוקחת אותן אל חוף הים. בזריזות רבה הייתה מתארגנת משעות הבוקר המוקדמות ומכינה את כל הנדרש, לאחר מכן ממתינה עד להגשת ארוחת הצהריים לבעלה רבי עמרם, ורק אחר כך מעדכנת אותו על הנסיעה הצפויה לים.

כל ימי חייו של רבי עמרם, מעולם לא לנה מחוץ לביתה, כדי שלא תשאיר את בעלה לבד מבלי להגיש לו דבר מאכל. רק לאחר פטירתו יצאה - בפעם הראשונה בחייה - לנפוש מחוץ לביתה, וכמו שהבטיח לה רבי עמרם: "יבוא יום ותלכי לטייל"!

וכששהתה בנופש, במהלך הלילה נשמעו נשימות כבדות מחדרה. המלוות שלה שאלו לשלומה, ותשובתה הייתה: "אני לא נרדמת, אין לי אוויר. כל החיים הייתי רק עם דאגה לרבי עמרם ולבריאותו"...

"בעלי תלמיד חכם"...

בישיבת "בית מאיר" הסמוכה לביתו של רבי עמרם, היו כמה בחורים שכדרכם של צעירים היו "מאחרי שבת" והמשיכו ללמוד ולשוחח בקול רם. הרבנית ע"ה הייתה פותחת אל החלון ומבקשת מהם: "בעלי תלמיד חכם ומתמיד, הוא ישן מאוחר וקם לפנות בוקר. בבקשה, אם תפריעו לו עכשיו הוא לא יוכל להשלים את לימודיו ביום", וכך היה השקט משתרר.

בהמשך, לאחר פטירתו של רבי עמרם, אירע שהיו מספר בחורים שהפריעו למנוחתה של הרבנית ע"ה, ובמשך שנים לאחר מכן לא הצליחו למצוא את זיווגם. היה זה כבר לאחר פטירתה של הרבנית, והם עלו לקברה וביקשו מחילה - וכעבור זמן מה כולם זכו להינשא!

גם כשרבי עמרם היה נח קמעא בשעות הצהריים מלימודו הרצוף, הייתה הרבנית יורדת לחצר הבניין לשמור על ילדיה וגם על ילדי השכנים, ומבקשת מהם לשמור על השקט כיון ש"חכם עמרם ישן, והוא חייב לנוח לפני שהוא חוזר ללמוד".

"בזכות הלימוד של רבי עמרם"

מספר בנה רבי שלום:

פעם שאלתי את אמא, "איך הסתדרת עם אוכל לילדים, איך דאגת לתרופות בחורף, בגשם, בקור וכדומה"?

ואמא ע"ה ענתה: "הייתי מכינה לכם בחורף מרק עם מעיים של עוף ולחם, ובכל כפית אמרתי: הקדוש ברוך הוא, זו תרופה בזכות הלימוד של רבי עמרם, זה ויטמין בזכות ההתמדה של רבי עמרם, זה יהיה לילד שיגדל לתורה ויראת שמים"...

שמנדדות שינה
בעולם הזה

בכל לילה, לאחר יום עמל מפרך בטיפול בילדים הרכים ובבית, לא פרשה למנוחה למרות העייפות והלֵאות, אלא המתינה לבעלה הגדול עד שישוב מלימודו. וגם כאשר נמשכה שמועתו בבית המדרש, והוא איחר מלהגיע - הרבנית עומדת על משמרתה וממתינה לבואו!

ועל כגון דא דרשו חכמינו ז"ל במסכת יומא[1] את הפסוק בתהלים "כן יתן לידידו שנא", אמר רבי יצחק: אלו נשותיהן של תלמידי חכמים שמנדדות שינה בעולם הזה וזוכות לעולם הבא. ופירש רש"י במסכת כתובות,[2] "מנדדות שינה" - ממתינות את בעליהן שהן בבית רבם ושונים פרקם.

הטעים זאת חתנה, הרה"ג רבי שמעון בן חמו:

ברור לי שמעולם לא ביקש זאת בעלה הגדול, וגם ברור מאוד שלא אמר לה דברי חז"ל אלו. גם איני יודע אם ידעה דברים אלו. אבל מתוך אהבתה הגדולה וכבודה הפנימי לתורה, נולד בה "הרגש" זה: הן לא לכבודה של תורה שתלמיד חכם ייכנס הביתה לבדו, ואין מי שיקבל את פניו!

אשר על הבית

התמדתו הפלאית הקיפה את כל שעות היממה, החל משתיים לפנות בוקר ועד למחרת בלילה, כשכל כולו היה שקוע בעולמה של תורה. הרבנית לא התלוננה ולא רטנה על כך שאינו מרבה בשיחה עמה, אלא אדרבה - דאגה כל הימים שלא יופרע במנוחת הצהריים. בעצמה סיפרה לרבי שלום יפרח, כי היו תקופות ארוכות בחייהם שהפעם היחידה ביום בה ראתה את בעלה השקדן הייתה בעת ששב לבית לאחר התפילה, להניח את נרתיק התפילין במקומו.

אם הגיע נכד והגביה קול או ביקש דבר מה, מיד היסתה אותו: "סבא לומד"!

כל חייה התנהלו על פי שעות הלימוד והמנוחה שלו, במסירות נדירה ובתושייה רבה, והכל הרגישו את אש אהבת לימוד התורה שלה. עליה ניתן לומר את מאמר רבי עקיבא: "שלי ושלכם - שלה הוא".

את כל ענייני הכספים בבית היא ניהלה, שכן רבי עמרם היה מופרש מענייני העולם הזה ולא החזיק בכיסו ממון כלל - מלבד שלוש פרוטות שהיה לוקח בכל יום כדי לתת לצדקה בפסוקי דזמרה, בעת אמירת "ויברך דוד", או סכום מדויק שהייתה נותנת לו כדי לתת צדקה וכדומה.

רודפת צדקה וחסד

רבות טרחה הרבנית למען בית המקדש מעט, קהילת "נווה יצחק" בבני ברק, שבה התפלל בעלה הצדיק במשך שנים ובמקום קדוש זה הטביע את חותמו.

נצטט כאן מדבריו של רב בית המדרש, הגאון רבי שלמה בן שמעון, שלבקשתו הוקדש מדור זיכרון מיוחד בקובץ התורני "בית הלל" (גיליון נא) לעילוי נשמתה של הרבנית ע"ה, ושם מאמרים הלכתיים ודברים לזכרה, ועליהם בין היתר מבוסס פרק זה. וכך כתב הרב:

זכתה הרבנית הצדקנית מרת רחל אזולאי ע"ה כל ימי חייה לשרת את בעלה, צדיק יסוד עולם, רבי עמרם אזולאי זצוק"ל, פאר השקדנים. ובכל המצבים, גם בימי העניות הנוראה שחיו בה, לא ביטלה אותו מתלמוד תורה. וגם אחרי שנפטר, עשתה כל מה שיכולה לעשות לעילוי נשמתו מכספה שלה ולא מכסף הירושה שממנו לא נהנתה, ומכספה קנתה את בית המדרש "אוהל עמרם" שליד בית הכנסת המרכזי "נווה יצחק", שבעלה הצדיק התפלל בו שנים רבות והטביע בו את חותמו, ובנתה בו היכל ופרוכת.

במשך שנים רבות ערכה סעודה גדולה ומכובדת ביום האזכרה של רבי עמרם, כשבשיאה נערך סיום מסכת, ואת כל המאכלים בישלה במו ידיה. בשנה האחרונה לחייה, לאחר שהכינה את הסעודה, ביקשה מנכדתה מרת רבקה זעפראני לדאוג למסורת זו ולהמשיכה, באמרה שלה כבר אין הכוחות לבשל ולהכין. ואכן, הנהגתה נמשכה גם לאחר פטירתה, ובכל שנה - בחודש אייר - מתקיים סדר לימוד של אברכי הכולל לצד סעודת מצוה, לעילוי נשמת רבי עמרם זצ"ל.

כל מעשיה היו בצנעה. רדפה צדקה וחסד וחילקה סכומים נכבדים לצדקה, למוסדות תורה ולאברכים, ואת הכל עשתה מתוך שמחה. גם בבניה ונכדיה תמכה, ומה רבה הייתה שמחתה בכל אחד מצאצאיה שלמד תורה, ואת עידודה הראתה בדברי חיזוק ובדמי כיס. וכשהייתה מעניקה מעות לנינים, לא הייתה מציעה להם לרכוש ממתקים אלא - "כדי שתלמדו תורה"!

את כל הקבלות על תרומותיה הייתה שומרת בקופסה מיוחדת, ומדי פעם הייתה מראה את הקופסה לנכדתה ואומרת לה: "עם זה אעלה למעלה"...

נוהגת הייתה לתרום בדרך קבע לכולל "עטרת שלמה" בתל אביב (בראשות הנכד רבי שלמה זעפראני) מאז הקמתו, באופן מסודר ועקבי ביותר, ואף הייתה התורמת הראשונה מיד כשנוסד. ואם אירע שלא באו ליטול ממנה את התרומה הייתה מתקשרת בעצמה ומבררת, "מתי אתם באים לקחת את הכסף לישיבה"?!

באשפוזה האחרון, כשהגיעו בני המשפחה לבקרה בבית החולים, העניקה סכום כסף נכבד מאוד כדי שיוכלו לחלקו לאברכים אחר פטירתה, וילמדו תלמידי חכמים לעילוי נשמתה ולזכותה.

זמן רב הייתה הרבנית מקדישה לשם איסוף כספים עבור מצות הכנסת כלה. עבור כספי המצוה היו לה צנצנות זכוכית מעוטרות, ועל כל אחת הייתה מדבקה עם שם הכלה שעבורה היא מתרימה. היא לא חסה על זמנה, על כבודה ועל כוחותיה, אלא מכתתת רגליה ממקום למקום ומבית לבית, מתרימה ואוספת ממון למען מטרה נעלה זו. לכלות מרקע כלכלי קשה, הייתה הולכת בעצמה וקונה את כל צרכי הנדוניה, בשפע גדול ובלב רחב, כאילו היא אם הכלה ממש.

חינוך וצניעות

בכל הליכותיה הייתה הרבנית חרוצה, נקייה ומסודרת. היא העידה על עצמה שאף בימי הצנע והעוני תמיד שמרה על הופעה נאה ומכובדת.

צניעותה המופלאה הייתה מחוץ לבית ובתוכו. את המזוזות כיסתה בכיסויי בד צרים וארוכים שסרגה בסריגה אמנותית, וכך כל המזוזות בבית היו מכוסות, מחשש שמא יעבור ליד המזוזה מי שאינו לבוש בצניעות הראויה.

בנות המשפחה לא היו קונות בגדים בחנות, אלא תופרות לעצמן. אבל לפני התפירה היה מבחן - האם אורך החצאית טוב, והאם בית הצואר סגור כראוי. רק לאחר שרבי עמרם אישר היו גוזרות את הבד וממשיכות בתפירה. בכלל הייתה תופרת בעשר אצבעותיה את בגדיה ובגדי הילדים, סרגה ועמלה מבוקר ועד ליל, ואכן כולם היו לבושים במיטב המחלצות מעשי ידיה להתפאר. היא סיפרה שמחצאית ישנה תפרה מכנסיים עבור הבנים, וסוודר מחורר - פרמה וסרגה מחדש סוודר יפהפה...

"אפוא הרבנית"?!

דאגה רבות לשלומם של תלמידי חכמים, ובפרט לבריאותו של מחותנה הדגול, מרן הגר"ע יוסף. וכאשר הייתה שומעת את שיעוריו במוצאי שבת, ומבחינה כי הוא משתעל תוך כדי דיבורו, מיד הייתה מתעניינת אצל נכדתם המשותפת ודורשת בשלומו, באמרה: "הרב עובדיה הוא העיניים שלנו"!

עוד בשנים עברו הכיר הגר"ע יוסף בחכמתה ובמעמדה הנכבד של הרבנית רחל בקרב שכנותיה ומכרותיה, ופעמים שהיה מברר אצלה על זוגות שבאו להתגרש בבית הדין לפניו, וכן היה שולח אותה להשכין שלום בית ביניהם.

בערוב ימיו של מרן, בביקור שערכו בני המשפחה במעונו לרגל הגיע אחד הנינים[3] לגיל שלוש, ניגשו אליו להתברך, אך לו הייתה בקשה אחת: "אפוא הרבנית"?

הגר"ע יוסף הוא לא נח עד שהגיעה הרבנית אזולאי ע"ה לפניו, ואז כיבדה בכבוד גדול וקידם אותה במילים "אשת חבר, אשת חבר, אשת חבר", והזכיר את רבי עמרם שהיה "רב גדול וצדיק, לא היה כמו הרב עמרם, לא היה כמוהו, שקדן בתורה ימים ולילות. לא היה כמוהו"!

על הרבנית קרא הגר"ע יוסף את הפסוק (משלי יד, א) "חכמות נשים בנתה ביתה" והעלה נשכחות, כיצד בזמן שהיו בעיות ומניעות למנות את רבי עמרם לדיין, הלך אל הראשון לציון הגאון רבי יצחק ניסים, הרב הראשי באותם ימים, והרבנית מאידך גיסא שכנעה את בעלה רבי עמרם, עד שהצליחו במשימתם ורבי עמרם נטל את המשרה על שכמו.

בדרך העולה בית אל

שאיפת חייה הייתה לראות את כל יוצאי חלציה הולכים בדרך שאותה התווה בעלה הגדול, דרך ההתמדה והשקידה באהלה של תורה.

אחת מנכדותיה שנישאה לבן תורה, מספרת שבכל פעם שהיו באים לבקר אצלה ולהתברך הייתה אומרת לבעלה האברך: "אתה תהיה רב בישיבה, תמסור שיעורים". ואכן, לפתע קיבל הצעה למסור שיעורים בישיבה בבני ברק, ללא כל הודעה מוקדמת ומבלי שהכירוהו קודם לכן!

כשהייתה רואה את אחד הנכדים או הנכדות מבזבזים את זמנם לריק - הייתה כואבת וכועסת: איך אפשר להתבטל לשווא?! ומיד מזרזת אותם לנצל את זמנם, את הבנים הייתה שולחת ללמוד בבית המדרש, ואת הבנות הייתה מכוונת לעסוק בצרכי הבית ולקרוא תהלים.

כשהרגישה בחושיה המחודדים שיש נכד שלימודו אינו כראוי, דאגה שיבוא אליה הביתה כל ערב וילמד בחברותא עם הסב הגדול. הנכד היה זוכה לקבל טעם ערב בלימוד מרבי עמרם, והרבנית הייתה מפנקת אותו בצורה מיוחדת במגדנות ובמטעמים - רק שישמח בלימוד.

בכל שמחה שהייתה במשפחה, ולא משנה מהו העיתוי - הקפידה להשתתף ולשמח. כשנולד אחד הצאצאים שהיה דור חמישי לה, והברית התקיימה ביום שלפני ליל הסדר, זמן עמוס אצל כל בית יהודי - לא הסכימה בשום אופן לוותר על השתתפותה, על אף שהייתה אמורה להיות ביום זה בבית אחר שבו תתארח בליל הסדר. היא הגיעה לברית המילה ולפליאת כולם אמרה: "אין דבר כזה שלא אבוא לשמחה. ה' נתן לי אריכות ימים, וכשיש שמחה אני צריכה להשתתף ולשמוח"!

מלבד אהבתה הגדולה לתורה, הייתה משכימה קום בכל יום, להתפלל ולקרוא את ספר התהלים שהיה שגור על פיה תדיר, בכל עת ובכל זמן. בימי הסליחות הקפידה לומר את הסליחות באשמורת הבוקר, יחד עם הציבור, כאשר הייתה שומעת ומצטרפת אליהם מחלון ביתה. ובלילות החורף הארוכים, כאשר היו באים בני המשפחה לבקרה, היו מוצאים אותה מעיינת ולומדת בספר "לקח טוב".

ליום אחרון

בסוף ימיה, כאשר התייסרה בייסורים קשים, בכתה בפני נכדתה בתמימות ובענווה שכנראה אין לה מספיק יראת שמים...

וזאת למה?

הרבנית בת שבע קניבסקי ע"ה, שהתגוררה בשכנותה, נפטרה בפתע פתאום, בלא ייסורים, והרי זה סימן שלרבנית ע"ה הייתה יראת שמים. אבל היא, כביכול, אינה דומה לה...

יום ההילולה: סיפורה המופלא של הרבנית רחל אזולאי ע''ה
מודעת פטירתה

תנו לה מפרי ידיה

אשת החיל, הרבנית רחל ע"ה, נפטרה בי' בכסלו תשע"ב, בהותירה אחריה משפחה מפוארת ואין ספור מצוות ומעשים טובים.

על מצבתה נכתב:

תנו לה מפרי ידיה
ויהללוה בשערים מעשיה

מקום קבורת

הרבנית החשובה,
רודפת צדקה וחסד, אשת חיל

אשר היטתה שכמה לסבול
במסירות נפש למען בעלה
והתמדתו בתורה

מרת רחל אזולאי ז"ל בת חביבה

א"ח להרה"ג כמו"ר ר' עמרם ציון אזולאי זצ"ל

נלב"ע י' כסלו תשע"ב, לסדר ותמת רחל ותקבר

תנצב"ה

יום ההילולה: סיפורה המופלא של הרבנית רחל אזולאי ע''ה
מסע הלוויה