רבי נחמן בטיטו זצ"ל, מגדולי חכמי ירושלים וראשי העדה המערבית בעיר, היה דמות תורנית וציבורית בולטת בתקופה הסוערת של שלהי השלטון העות'מאני. לצד גדלותו בתורה, בני דורו תיארו אותו כאיש עניו, נעים הליכות ורך מזג, שזכה להערכה בקרב העדות השונות בירושלים.

רבי נחמן נולד בשנת תר"ו, 1846 בקירוב, במרקש שבמרוקו. עוד בהיותו נער עלה עם הוריו לארץ ישראל והתיישב בירושלים, שבה קיבל את עיקר חינוכו התורני. הוא למד במוסדות התורה של חכמי הספרדים בעיר, ובמשך השנים התפרסם כתלמיד חכם בעל עיון עמוק וזיכרון יוצא דופן. לפי העדויות שנאספו עליו, היה בקי גדול בש"ס ובפוסקים ובפרט בארבעת הטורים.

כבר בשנת תרל"ב שימש כדיין בבית דינו של רבי דוד בן שמעון, המכונה צוף דב"ש, מייסד ועד העדה המערבית בירושלים. לאחר פטירת רבי דוד בן שמעון בשנת תר"מ, נבחר רבי נחמן לאחד ממנהיגי העדה. בהמשך עלה במעלות ההנהגה והדיינות, ולבסוף שימש כראב"ד העדה המערבית.

גדולתו התורנית לא נותרה רק בין כותלי בית המדרש. בשנות תרמ"ד-תרמ"ו היה שותף עם רבי חזקיה שבתי בהוצאת חלק מספר "מעם לועז" על ספר שמות בלאדינו. מחידושי תורתו נדפסו גם בקבצים תורניים, והוא חיבר את הקונטרס "דין ומשפט" שעסק בשאלה הלכתית מורכבת בענייני קידושין.

כשהחכם נכנס - המתפללים קמו

עדות מיוחדת על מעמדו של רבי נחמן השתמרה בדבריו של הסופר ואיש הציבור אברהם אלמאליח, שהכיר אותו עוד מילדותו. אלמאליח סיפר כי כאשר רבי נחמן היה מגיע להתפלל בבית הכנסת הגדול של עדת המערבים בירושלים, המתפללים היו קמים לכבודו. המראה הזה נחרט בזיכרונו של אלמאליח הילד והמחיש את הכבוד הרב שרחש הציבור לחכם הירושלמי.

שנים לאחר מכן פגש אותו אלמאליח מזווית אחרת. כאשר למד בישיבת "תפארת ירושלים", הגיעו רבנים חשובים לבחון את התלמידים בש"ס ובפוסקים. מי שהופקד על הבחינה השבועית ביום רביעי היה רבי נחמן בטיטו. אלמאליח ראה בכך עדות יוצאת דופן למעמדו התורני, במיוחד על רקע החלוקה העדתית שהייתה קיימת בירושלים באותם ימים.

ענווה, אמת ודיבור בנחת

לצד ידיעותיו הרחבות בתורה, המקורות המתארים את דמותו מדגישים שוב ושוב את מידותיו. רבי נחמן תואר כרך מזג, כזה ששומע את הפגיעה ואינו ממהר להשיב. הוא התרחק משקר ומחנופה, הקפיד לדבר בנחת עם הבריות ונהג בכבוד גם כלפי מי שהיו צעירים ממנו בחכמה ובמעמד.

ענוותנותו הייתה מסימני ההיכר שלו. בני דורו העידו כי כמעט שלא ראוהו כועס וכי לא ביקש לבנות את מעמדו על חשבון אחרים. דווקא השילוב שבין סמכות תורנית גדולה לבין יחס מכבד ופשוט כלפי הסובבים אותו הפך אותו לדמות נערצת בירושלים.

גם בפעילותו הציבורית ניכרת תפיסה של אחריות וסדר. בתקנות שנקבעו לוועד העדה המערבית בתקופת הנהגתו הונהגו כללים מסודרים לניהול כספי הקהילה, חלוקת כספי צדקה, פיקוח על הכנסות והוצאות, ניהול בתי הכנסת וקבלת החלטות באמצעות חברי הוועד.

אל כס הראשון לציון

בשנת תרס"ט, 1909, מונה רבי נחמן בטיטו לתפקיד הראשון לציון ולממלא מקום החכם באשי. בכך הגיע מי שעלה ממרוקו כנער לאחת המשרות הרבניות הבכירות ביותר בארץ ישראל של אותם ימים.

רבי נחמן פעל גם לקירוב ולשיתוף פעולה בין הקהילות. בשנת תר"ע נמנה עם החותמים על כתב איחוד בין העדה הספרדית והעדה האשכנזית בירושלים.

שנותיו האחרונות היו קשות. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הורע מאוד מצבה של ירושלים ותושביה, וגם בריאותו של רבי נחמן הידרדרה. בט"ו באלול תרע"ה, 25 באוגוסט 1915, הסתלק לבית עולמו בירושלים. הוא נטמן בהר הזיתים.

על מצבתו תואר רבי נחמן כ"צדיק וענו", כמי שהיה "עומד בפרץ ירושלים", וכ"ראש רבני בני מערבא וראשון לציון". מילים המסכמות את שתי השליחויות שאפיינו את חייו: גדלות בתורה והנהגה ציבורית, לצד ענווה ונועם הליכות.