חייו נגדעו באיבם: עובדות מרתקות על הגאון הרב פינקוס

ישנם תלמידי חכמים שמותירים חותם עמוק בלבבות, אחד מהם הוא הגאון רבי שמשון דוד פינקוס זצ"ל. בדרשותיו הצליח לעורר יהודים להתחזק באמונה ובקרבת ה', ובחייו האישיים גילה מסירות יוצאת דופן לכל אדם שנזקק לעזרתו.

הוא היה רב, ראש ישיבה, משגיח ומגיד מישרים, אך מעל הכול ביקש להחדיר בלב שומעיו את ההכרה שעבודת ה' אינה מסתכמת בקיום המצוות בלבד, אלא צריכה למלא את חייו של היהודי בכל רגע.

חייו נגדעו בפתאומיות בהיותו בן 56 בלבד, אך תורתו ממשיכה להילמד באמצעות הספרים הרבים שהותיר אחריו והשיעורים שנערכו מתוך הקלטות דרשותיו.

רבי שמשון דוד פינקוס נולד בכ"ז באב תש"ד (1944) בארצות הברית, לאביו רבי אברהם חיים פינקוס ולאמו חוה, בת למשפחת וינברג, בעלת שורשים בחסידות סלונים.

הוא גדל בבית שייחס חשיבות רבה לחינוך התורני. הוריו היו ממקימי בתי הספר של רשת בית יעקב בארצות הברית, ואמו הייתה מתלמידותיה של שרה שנירר, מייסדת התנועה.

כבר בצעירותו פנה ללימוד התורה במסגרת הישיבתית. הוא למד בישיבת "בית התלמוד" בניו יורק, אצל הגאון רבי אריה לייב מאלין זצ"ל, ובהמשך עלה לארץ ישראל כדי להמשיך בלימודיו בישיבת בריסק, אצל הגאון רבי יוסף דב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל.

לצד לימודיו בנגלה עסק גם בתורת הקבלה. בין רבותיו בתחום זה נמנו הגאון רבי ישראל אליהו וינטרוב והמקובל רבי יעקב משה הלל. הרב פינקוס אף נהג להתפלל על פי כוונות סידור הרש"ש.

הרב פינקוס נשא לאישה את הרבנית חיה מינדל, בתו של הגאון רבי מרדכי מן זצ"ל, חבר מועצת גדולי התורה. לזוג נולדו שנים עשר ילדים.

לאחר נישואיהם התגוררו בבני ברק, ובהמשך עברו למושב תפרח שבדרום. באותן שנים החל הרב פינקוס למלא תפקידים תורניים משמעותיים, תחילה כמשגיח בישיבת אופקים ובהמשך כראש ישיבה בישיבת ירוחם.

לבקשתם של מרן הסטייפלר, הגאון רבי יעקב ישראל קניבסקי זצ"ל, ומרן הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל, עבר הרב פינקוס להתגורר באופקים, שם כיהן כרב הקהילה החרדית במשך כעשרים שנה.

תפקידו כרב הקהילה כלל מענה לשאלות הלכתיות, ליווי משפחות וסיוע לנזקקים. לצד עיסוקיו המקומיים, יצא הרב למסור שיעורים ושיחות חיזוק במקומות שונים בארץ ובעולם.

גם רעייתו הרבנית חיה מינדל עסקה בחינוך. היא לימדה בסמינרים בבני ברק, ניהלה את בית הספר היסודי בתפרח, הקימה בית ספר יסודי לבנות באופקים, ובשנותיה האחרונות ניהלה את התיכון החרדי לבנות "נווה יוכבד" בעיר.

אחד המאפיינים הבולטים בדמותו של הרב פינקוס היה כוח הדיבור המיוחד שלו. בדרשותיו שילב דברי תורה, משלים וסיפורים, והצליח להנגיש רעיונות עמוקים בעבודת ה' לשומעים רבים.

הוא עסק במיוחד במשמעות התפילה, בקדושת השבת, בענייני אמונה ובקשר האישי שבין היהודי לקדוש ברוך הוא.

הרב יהושע ליף, ראש ישיבת "נר יעקב", סיפר כי הרב פינקוס היה מגיע פעמים רבות למסור שיחות בפני תלמידי הישיבה. בכל פעם שהוזמן, נהג לשאול מתי מבקשים ממנו להגיע, גם כאשר משמעות הדבר הייתה נסיעה של שעתיים מאופקים.

כאשר התבקש להגיע עוד באותו ערב, השיב בפשטות: "אני שם!"

לדברי הרב ליף, השפעתו על תלמידי הישיבה הייתה ניכרת במיוחד. הוא העיד כי הרב פינקוס הצליח להעביר לשומעיו לא רק ידע תורני, אלא גם את אהבת ה' שפיעמה בליבו.

לצד גדלותו בתורה, נודע הרב פינקוס ברגישותו המיוחדת לזולת.

אחד הסיפורים הממחישים זאת התרחש בשבתות שבהן נערכה עלייה לתורה לאחד מבניו. לאחר שהמתפללים השליכו סוכריות לעבר החתן, היו הילדים ממהרים לאסוף את הממתקים שהתפזרו בבית הכנסת.

אלא שהרב פינקוס לא הסתפק בשמחה המשפחתית. מיד לאחר מכן היה מסתובב בין הילדים כשידיו מלאות בסוכריות ושואל: "מי לא קיבל? מי לא הצליח לתפוס?"

הוא ביקש לוודא שגם הילד שלא הצליח לאסוף ממתקים לא יישאר מאוכזב.

רגישותו התגלתה גם באירועים משמעותיים יותר. באחת מחתונות בניו, כאשר אחד מחשובי הקהילה לא יכול היה להשתתף בשמחה בשל כאבי גב קשים, התקשר אליו הרב לאחר החופה, שיתף אותו בשמחה ובירך אותו ברפואה שלמה.

דווקא בשעה שבה היה מוקף בבני משפחתו ובאורחי החתונה, מצא זמן לחשוב על אדם שנאלץ להישאר בביתו.

סיפור נוסף, המובא בספר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", מלמד על גישתו המיוחדת של הרב פינקוס.

בני זוג מאופקים הגיעו להתייעץ עמו על קשיים בחיי המשפחה. במהלך השיחה הבחין הרב כי הבעל כמעט אינו מחייך. כאשר שאל לפשר הדבר, הסביר האיש כי שיניו הקדמיות שבורות והוא מתבייש לחשוף אותן.

הרב בירר אם ניתן לטפל בשיניים, ומששמע כי הטיפול יקר מכפי יכולתו של האיש, כתב עבורו צ'ק שכיסה את מלוא העלות.

הוא הסביר כי לדעתו, העובדה שהבעל ממעט לחייך משפיעה על האווירה בביתו, וביקש ממנו לטפל בשיניו ולאחר מכן לשוב ולשוחח עמו.

כאשר שאל אותו הרב אברהם דייטש כיצד הוציא סכום כה גדול עבור אדם אחר, אף שמצבו הכלכלי שלו עצמו היה דחוק, השיב הרב פינקוס: "מי שלא מרגיש את היהודי האחר כבנו - חסרה לו שלמות בעבודת ה'".

המשפט הזה ביטא את תפיסת עולמו. בעיניו, הדאגה ליהודי אחר הייתה חלק בלתי נפרד מעבודת הבורא.

חלק מרכזי מתורתו של הרב פינקוס הוקדש לתפילה. בספרו "נפש שמשון" על סידור התפילה הוא מסביר כי תפילת "מודה אני", הנאמרת מיד עם היקיצה, כוללת בתוכה את תמצית עבודת האדם.

לדבריו, תחילת היום צריכה להזכיר ליהודי את מטרת חייו, כשם שאדם המתכנן לבנות בית צריך לדעת מראש כיצד ייראה המבנה בסיום העבודה.

גם השבת תפסה מקום מרכזי במשנתו. בספרו "שבת מלכתא" הרחיב הרב על קדושת סעודות השבת והסביר כי האכילה והעונג הגשמי אינם עומדים בסתירה לעבודת ה', אלא נעשים חלק ממנה כאשר הם מתקיימים מתוך רצון לכבד את השבת ולעשות את רצון הבורא.

הרב הדגיש כי אין צורך במעשים חריגים כדי לחוש את קדושת השבת, אלא יש לקיים את מצוות היום מתוך שמחה ומאור פנים לכל בני הבית.

ביום י"ב בניסן תשס"א, 5 באפריל 2001, נהרג הגאון רבי שמשון דוד פינקוס זצ"ל בתאונת דרכים קשה, יחד עם רעייתו הרבנית חיה מינדל ובתם מרים, שהייתה בת 19 בלבד.

שלושה מילדיהם האחרים נפצעו בתאונה. הרב פינקוס היה בן 56 בפטירתו.

מסע ההלוויה יצא ממתחם "קיוויתי ה'" שהקים באופקים, והמשיך לישיבת תורה אור בירושלים. בין המספידים היו הגאונים רבי חיים קמיל, רבי חיים פנחס שיינברג ורבי יעקב משה הלל. הרב, רעייתו ובתם הובאו למנוחות בהר המנוחות בירושלים.

בעצרת השלושים לזכרם הוכתר בנו הגדול, הרב ישראל יעקב פינקוס, לממלא מקומו ברבנות הקהילה החרדית באופקים.

למרות פטירתו בגיל צעיר יחסית, הותיר הרב פינקוס אחריו אוצר תורני עשיר.

בין ספריו נמנים "שערים בתפילה", "שבת מלכתא", "ברכות בחשבון" ו"תפארת תורה". לאחר פטירתו נערכו מתוך הקלטות שיעוריו ספרים רבים נוספים, ובהם סדרת "נפש שמשון", שיחותיו על מועדי ישראל וסדרת "תפארת שמשון" על חמשת חומשי התורה.

אולם מורשתו של הרב פינקוס אינה מתמצה בספרים בלבד. היא ניכרת גם בסיפורים שהותירו תלמידיו ומכריו, ובדמותו של רב שידע לשלב עומק תורני עם רגישות אנושית יוצאת דופן.

הרב שדיבר בהתלהבות על קדושת התפילה והשבת היה גם האיש שחיפש ילד שלא קיבל סוכרייה, שהתקשר לחולה באמצע שמחת חתונת בנו, ושלא היסס להוציא מכספו כדי להחזיר את החיוך לפניו של יהודי.

כך נותרה דמותו של רבי שמשון דוד פינקוס זצ"ל סמל לעבודת ה' מתוך אהבה, למסירות לתורה ולדאגה כנה לכל יהודי.