הילד שניצל מבאר עמוקה והפך לאחד מגדולי ישראל: סיפורו של הבן איש חי

הוא לא נשא בתפקיד רבני רשמי, אך אלפי יהודים התאספו לשמוע את דרשותיו. שאלות הלכתיות מורכבות הובאו להכרעתו, ספריו הגיעו לקהילות יהודיות ברחבי העולם, והשפעתו חרגה הרבה מעבר לגבולות בגדאד, העיר שבה חי ופעל.

רבי יוסף חיים מבגדאד, המוכר בכינויו "הבן איש חי", היה מגדולי האחרונים, מקובל, דרשן, מנהיג ואחד הפוסקים הבולטים של יהדות המזרח. הוא שילב בקיאות עצומה בתורת הנגלה והנסתר עם יכולת מיוחדת להעביר את דברי התורה לכל שכבות הציבור.

אלא שסיפור חייו מתחיל דווקא באירוע שהתרחש בילדותו, כאשר נפל לתוך באר עמוקה וקיבל על עצמו נדר ששינה את מסלול חייו.

רבי יוסף חיים נולד בבגדאד בכ"ז באב תקצ"ה (1835), לאביו רבי אליהו. כבר בילדותו החל ללמוד תורה, אך כשהיה כבן שבע התרחש אירוע יוצא דופן.

בעת ששיחק נפל לתוך באר עמוקה. בעודו נמצא בבור, נדר שאם יינצל יקדיש את כל חייו ללימוד התורה. הוא אכן ניצל, ומאותו אירוע הפך לימוד התורה למרכז חייו.

את ראשית לימודיו עשה אצל דודו מצד אמו, ובהיותו בן ארבע עשרה התקבל לבית המדרש "בית זלכה", שבראשו עמד רבי עבדאללה סומך, והיה לאחד מתלמידיו המובהקים.

כבר בצעירותו ניכרו כישרונותיו התורניים. על פי המסופר, אביו, שנהג להתכתב בענייני הלכה עם רבי חיים פלאג'י, התייעץ עמו באחת השאלות. רבי יוסף חיים הצעיר שלח תשובה מפורטת, ולאחר מכן שלח גם אביו את תשובתו. רבי חיים פלאג'י השיב לאב כי בנו כבר הקדימו, וצפה כי עתיד הוא להיות גדול בתורה.

בשנת תרי"ט (1859) נפטר אביו של רבי יוסף חיים. עד לאותה תקופה נמנע מלהתבלט בציבור, אך לאחר פטירת האב קיבל עליו את הנהגת יהודי בגדאד.

את דרשתו הראשונה נשא ביום י"ג באלול, בתום ימי השבעה. מאותו יום הנהיג את הקהילה במשך חמישים שנה, עד לפטירתו.

ייחודה של מנהיגותו היה בכך שלא נשא במשרה רבנית רשמית. סמכותו נבעה מגדולתו בתורה ומהאמון שרחש לו הציבור. שאלות קשות בהלכה הובאו אליו, ואלפים נהרו לשמוע את דרשותיו.

מדי שבת, לאחר תפילת מנחה, היה דורש בפני הציבור במשך שעות. בארבע שבתות מיוחדות בשנה, שבת תשובה, שבת זכור, שבת הגדול ושבת כלה שלפני חג השבועות, היו מתאספים המונים בבית הכנסת הגדול של בגדאד כדי להאזין לדבריו.

אולם הבן איש חי לא הסתפק במסירת הלכות בלבד. הוא הבין שכדי לקרב את הציבור לתורה יש צורך לדבר גם אל הלב.

אחד מסודות השפעתו של הבן איש חי היה סגנון דרשותיו. לצד דברי הלכה עמוקים, שילב דברי אגדה, מוסר, משלים, סיפורים וחידות.

הוא התאים את דבריו לכל שכבות הציבור, כך שגם מי שלא היה בקיא בסוגיות הלכתיות מורכבות יכול היה להקשיב, להבין ולהתחבר לתוכן.

בהקדמה לספרו "בן איש חי" הסביר את גישתו: "ידוע כי לדרוש בהלכות בלבד אין לב המון העם נמשך אחריהם אלא צריך שיהיה העיקר הדרש ורובו בדברי אגדה ומוסר...".

כך הצליח לשלב בין עולם ההלכה לעולם האגדה, ובין לימוד התורה לבין חיזוק הציבור.

השפעתו הגיעה גם אל מחוץ לעיראק, לקהילות יהודיות בהודו, בפרס ובארץ ישראל.

לצד הנהגת הקהילה ודרשותיו הרבות, הקדיש הבן איש חי את חייו לכתיבת ספרים.

במהלך חייו חיבר למעלה מ-200 חיבורים, אך רק 53 מהם יצאו לאור. כתביו עסקו במגוון רחב של תחומי התורה, ובהם הלכה, קבלה, פרשנות, דרוש ושאלות ותשובות. לצד בקיאותו התורנית, ניכרות בהם גם ידיעותיו במדע, ברפואה, באסטרונומיה, בפיזיקה ובכלכלה.

אחד מחיבוריו המפורסמים ביותר הוא ספר השאלות והתשובות "רב פעלים", שבו עסק בשאלות הלכתיות שהופנו אליו ממקומות שונים.

אולם הספר המזוהה עמו יותר מכול הוא "בן איש חי", שעל שמו נקרא. הספר משלב הלכות עם דברי תורה המסודרים לפי פרשות השבוע, והוא מבטא את דרכו המיוחדת בשילוב ההלכה עם דברי אגדה ומוסר.

בפסיקותיו שילב הבן איש חי בין תורת הנגלה לתורת הנסתר, והעניק משקל רב לדברי המקובלים, ובהם האר"י והרש"ש. לעיתים הכריע על פי דבריהם גם כאשר פסיקתם הייתה שונה מדעת השולחן ערוך.

דרכו ההלכתית השפיעה על חכמים ופוסקים בדורות הבאים, ובהם רבי יהודה פתיה, רבי סלמאן מוצפי, רבי סלמאן אליהו, רבי מרדכי אליהו ורבי בן ציון אבא שאול.

למרבה הצער, חלק ניכר מכתביו לא השתמר. על פי המסופר, חיבורים רבים נגנבו מביתו במהלך ימי השבעה שלאחר פטירתו, ואחרים אבדו בשיטפון שהציף את בגדאד.

בשנת תרכ"ט (1869) יצא הבן איש חי למסע לארץ ישראל, יחד עם אחיו רבי יחזקאל. במהלך המסע ביקר בקברי צדיקים ובמקומות הקדושים.

אחד המקומות שבהם ביקר היה קברו של בניהו בן יהוידע, שר צבאו של שלמה המלך.

על פי המסופר, בעת שהשתטח על קברו נגלו לו סודות קבלה רבים. בעקבות החוויה המיוחדת החל לקרוא לרבים מספריו בשמות הקשורים לבניהו בן יהוידע ולפסוק המתאר אותו: "ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל".

מכאן גם שמו של ספרו המפורסם, "בן איש חי", שהפך ברבות השנים לכינוי שבו נודע רבי יוסף חיים עצמו.

במהלך ביקורו בארץ ישראל הגיע גם לציונו של רבי שמעון בר יוחאי במירון, ושם חיבר את הפיוט המפורסם "ואמרתם כה לחי", לכבוד הרשב"י.

הפיוט התפרסם והתקבל בקהילות ישראל, והוא נמנה עם המוכרים מבין פיוטיו של הבן איש חי.

למעשה, רבי יוסף חיים כתב למעלה מ-200 פיוטים, אך רק כחמישים מהם מוכרים כיום, בעוד היתר מצויים בכתבי יד.

הקשר של הבן איש חי לארץ ישראל לא הסתכם בביקורו במקומות הקדושים. לאורך חייו הזכיר אותה בדרשותיו ופעל למען היישוב היהודי שבה.

אחד הביטויים המיוחדים לכך היה החלטתו לשלוח את ספריו להדפסה בירושלים, במטרה לסייע בפרנסתם של יהודי העיר.

הוא גם הקפיד שהכספים שנאספו בקופות ארץ ישראל אכן יגיעו ליעדם באמצעות שלוחי דרבנן, תרם מכספו ועודד נדיבים מבני קהילתו לסייע בבנייה בארץ.

אחד המפעלים החשובים שנקשרו בהשפעתו הוא הקמת ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה בירושלים. בהשפעת הבן איש חי תרם הנדיב יוסף אברהם את הונו להקמת הישיבה, שהפכה למרכז תורני חשוב.

גם ברמה האישית ביקש לקיים את המצוות התלויות בארץ. לשם כך רכש בית וקרקע בארץ ישראל, ומינה את תלמידו ובן טיפוחיו, רבי בן ציון מרדכי חזן, לעסוק ברכישת האדמה מהוואקף.

בעקבות הרכישה סבל הרב חזן מהתנכלויות מצד ערבים ונאלץ להימלט לבגדאד.

מעשים אלו ביטאו את הקשר העמוק של הבן איש חי לארץ ישראל ואת רצונו לסייע ליושביה, גם כאשר חי ופעל הרחק ממנה.

בשנת תרס"ח (1908) נסע הבן איש חי לכפר כפיל שבעיראק, כדי להשתטח על קבר יחזקאל הנביא. במהלך ביקורו חיבר את ספרו "מראות יחזקאל".

כעבור יותר משנה יצא שוב לעבר קברו של יחזקאל הנביא, אך הפעם לא זכה להגיע ליעדו. במהלך הדרך, סמוך לכפר גץ, חלה, וביום י"ג באלול תרס"ט (1909) נפטר.

ארונו הובא במסע שנמשך יומיים לבגדאד, שם נטמן בבית הקברות היהודי.

תאריך פטירתו היה בעל משמעות מיוחדת: בדיוק חמישים שנה קודם לכן, בי"ג באלול תרי"ט, נשא את דרשתו הראשונה לאחר פטירת אביו והחל את הנהגתו הציבורית.

כך הסתיימו חמישים שנות הנהגה תורנית שהחלו והסתיימו באותו תאריך עברי.

אולם פטירתו לא הביאה לסיומה של השפעתו. ספריו ממשיכים להילמד, פסיקותיו נידונות בבתי המדרש, ופיוטיו מושרים בקהילות ישראל.

יותר ממאה שנה לאחר הסתלקותו, דמותו של רבי יוסף חיים מבגדאד ממשיכה לתפוס מקום מרכזי בעולם התורה. הילד שניצל מבאר עמוקה ונדר להקדיש את חייו ללימוד התורה הותיר אחריו מורשת תורנית עצומה, שממשיכה ללוות דורות של לומדים.