איגרת הרמב״ן: המכתב שהפך למורה דרך לחיים

איגרת הרמב״ן: המכתב שנכתב לבנו והפך למורה דרך בעבודת ה׳

איגרת הרמב״ן המלאה:

"שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א ח). תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (נדרים כב ע"א): כָּל הַכּוֹעֵס - כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת יא י): "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ". וְאֵין "רָעָה" אֶלָּא גֵיהִנּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז ד): "וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה". וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב ד): "עֵקֶב עֲנָוָה, יִרְאַת ה'". וּבַעֲבוּר הָעֲנָוָה, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הַיִּרְאָה, כִּי תִתֵּן אֶל לִבְּךָ תָּמִיד: מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאַן אַתָּה הוֹלֵךְ; וְשֶׁאַתָּה רִמָּה וְתוֹלֵעָה בְּחַיֶּיךָ, וְאַף כִּי בְּמוֹתָךְ; וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, שֶׂנֶּאֱמַר (דה"ב ו יח): "הִנֵּה שָׂמַיִם וּשְׂמֵי הַשָׂמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ", אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם (ע"פ משלי טו יא). וְנֶאֱמַר (ירמיהו כג כד): "הֲלֹא אֵת הַשָׂמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא, נְאֻם ה'". וְכַאֲשֶׁר תַּחֲשֹׁב אֶת כָּל אֵלֶּה, תִּירָא מִבּוֹרְאֶךָ וְתִשָּׁמֵר מִן הַחֵטְא, וּבַמִּדוֹת הָאֵלֶּה תִּהְיֶה שָֹמֵחַ בְּחֶלְקֶךָ. וְכַאֲשֶׁר תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִכָּל אָדָם, וּלְהִתְפַּחֵד מִמֶּנּוּ וּמִן הַחֵטְא - אָז תִּשְׁרֶה עָלֶיךָ רוּחַ הַשְּׁכִינָה, וְזִיו כְּבוֹדָהּ, וְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא.

וְעַתָּה בְּנִי דַע וּרְאֵה, כִּי הַמִּתְגָּאֶה בְּלִבּוֹ עַל הַבְּרִיוֹת - מוֹרֵד הוּא בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם, כִּי מִתְפָּאֵר הוּא בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צג א): "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵש", וגו'. וּבַמֶה יִתְגָּאֵה לֵב הָאָדָם? אִם בְּעֹשֶׁר - "ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר" (שמ"א ב ז). וְאִם בְּכָבוֹד - הֲלֹא לֵאלֹהִים הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (דה"א כט יב): "וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְפָנֶיךָ", וְאֵיךְ מִתְפָּאֵר בִּכְבוֹד קוֹנוֹ? וְאִם מִתְפָּאֵר בְּחָכְמָה: "מֵסִיר שָֹפָה לְנֶאֱמָנִים, וְטַעַם זְקֵנִים יִקַח" (איוב יב כ).

נִמְצָא: הַכָּל שָׁוֶה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כִּי בְאַפּוֹ מַשְׁפִּיל גֵּאִים, וּבִרְצוֹנוֹ מַגְבִּיהַ שְׁפָלִים. לָכֵן הַשְׁפִּיל עַצְמְךָ, וִינַשַֹּאֲךָ הַמָּקוֹם.

עַל כֵּן אַפָרֵשׁ לְךָ אֵיךְ תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה, לָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד: כָּל דְבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּנַחַת, וְרֹאשְׁךָ כָּפוּף; וְעֵינֶךָ יַבִּיטוּ לְמַטָּה לָאָרֶץ, וְלִבְּךָ לְמַעֲלָה; וְאַל תַּבִּיט בִּפְנֵי אָדָם בְּדַבֶּרְךָ עִמוֹ. וְכָל אָדָם יִהְיֶה גָדוֹל מִמְךָ בְּעֵינֶיךָ: אִם חָכָם אוֹ עָשִׁיר הוּא - עָלֶיךָ לְכַבְּדוֹ. וְאִם רָשׁ הוּא, וְאַתָּה עָשִׁיר אוֹ חָכָם מִמֶנוּ - חֲשֹׁב בְּלִבְּךָ כִּי אַתָּה חַיָּב מִמֶנוּ, וְהוּא זַכַּאי מִמְךָ, שֶׁאִם הוּא חוֹטֵא - הוּא שׁוֹגֵג, וְאַתָּה מֵזִיד.

בְּכָל דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶֹיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ, וּבְכָל עֵת - חֲשׁוֹב בְּלִבָּךְ כְּאִלוּ אַתָּה עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ עָלֶיךָ, כִּי כְּבוֹדוֹ מָלֵא כָּל הָעוֹלָם. וּדְבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה, כְּעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ. וְתִתְבַּיֵּשׁ מִכָּל אָדָם. וְאִם יִקְרָאֲךָ אִישׁ - אַל תַּעֲנֵהוּ בְּקוֹל רָם, רַק בְּנַחַת כְּעוֹמֵד לִפְנֵי רַבּוֹ.

וֶהֱוֵי זָהִיר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה תָּמִיד, אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמָהּ. וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר - תְּחַפֵּשֹ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ. וּתְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשֶֹיךָ בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, וּבָזֶה יִהְיוּ כָּל יָמֶיךָ בִּתְשׁוּבָה.

וְהַסֵר כָּל דִבְרֵי הָעוֹלָם מִלִבְּךָ בְּעֵת הַתְּפִלָּה, וְהָכֵן לִבְּךָ לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא. וְטַהֵר רַעֲיוֹנֶיךָ, וַחֲשֹׁב הַדִּבּוּר קֹדֶם שֶׁתּוֹצִיאֶנּוּ מִפִּיךָ. וְכֵן תַּעֲשֶֹה כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ בְּכָל דָּבָר וְדָבָר, וְלֹא תֶחֱטָא. וּבָזֶּה יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶֹיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ יְשָׁרִים; וּתְפִלָּתְךָ תִּהְיֶה זַכָּה וּבָרָה וּנְקִיָּה, וּמְכֻוֶּנֶת וּמְקֻבֶּלֶת לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים י יז): "תָּכִין לִבָּם - תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ".

תִּקְרָא הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ וְלֹא תִפְחֹת, לְקַיְּמָהּ וְלָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד אַחַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לְמַעַן תַּצְלִיחַ בְּכָל דְּרָכֶיךָ, וְתִזְכֶּה לָעוֹלָם הַבָּא הַצָּפוּן לַצַּדִּיקִים. וּבְכָל יוֹם שֶׁתִּקְרָאֶנָּה - יַעֲנוּךָ מִן הַשָּׁמַיִם כַּאֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לִבְּךָ לִשְׁאֹל, עַד עוֹלָם. אָמֵן סֶלָה.

---------------

מעטים הם דברי המוסר שזכו להתקבל בתפוצות ישראל במשך מאות שנים ולהיות שגורים על פיהם של בני תורה בכל הדורות כאיגרת הרמב״ן. מדובר באיגרת קצרה, אך בדבריה טמון יסוד גדול בעבודת האדם: כיצד ירגיל עצמו לדבר בנחת, להתרחק מן הכעס, לזכות למידת הענווה, לקנות יראת שמים, להעמיד את לימוד התורה על יסוד המעשה ולכוון את לבו כראוי בתפילה.

בסיום האיגרת מביא הרמב״ן גם הוראה מיוחדת לקרוא את דבריו מדי שבוע, כדי שהדברים לא יהיו בגדר ידיעה בלבד, אלא יהפכו לדרך חיים ולהנהגה קבועה.

מי היה הרמב״ן? למי נכתבה האיגרת? מדוע פתח דווקא בעבודת הכעס והדיבור? כיצד מביא הדיבור בנחת לידי ענווה ויראת שמים? ומה עניינה של הקריאה השבועית באיגרת?

מגדולי הראשונים

רבי משה בן נחמן, הרמב״ן, היה מגדולי חכמי ישראל בתקופת הראשונים. הוא מגדולי התורה שקמו ליהדות ספרד, פוסק ומפרש, בעל חידושים על הש״ס ופירוש יסודי על התורה, וכן מגדולי המקובלים ומנהיגי ישראל.

אחד המאורעות הידועים בחייו היה ויכוח ברצלונה, שבו נדרש להשיב על טענות נוצריות בענייני אמונת ישראל. בשנותיו האחרונות עלה הרמב״ן לארץ ישראל. בשנת ה׳כ״ז, 1267, הגיע לארץ דרך עכו, עלה לירושלים ופעל לחיזוק היישוב היהודי בעיר, ובהמשך שהה גם בעכו.

לצד חיבוריו הגדולים בתורה, נקשרה שמו של הרמב״ן גם עם אחת מאיגרות המוסר המפורסמות ביותר בישראל - איגרת הרמב״ן.

איגרת מאב לבנו

על פי המסורת המקובלת, שלח הרמב״ן את האיגרת לבנו שנותר בקטלוניה. האיגרת נכתבה כדרך של אב המדריך את בנו כיצד לנהוג בעבודת המידות וביראת שמים, אך במשך הדורות נעשו דבריה לנחלת הכלל.

אין כאן פלפול ארוך או דרשה מופשטת. הרמב״ן מוליך את האדם שלב אחר שלב: מתחילה עליו להרגיל עצמו לדבר בנחת, מכאן להינצל מן הכעס, ומתוך כך להגיע לענווה, ליראת שמים ולזהירות מן החטא.

"תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת"

האיגרת נפתחת בפסוק מספר משלי:

"שמע בני מוסר אביך, ואל תטש תורת אמך".

ומיד לאחר מכן באה אחת ההדרכות הידועות ביותר:

"תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת, לכל אדם ובכל עת".

המילים מדויקות: תמיד, כל דבריך, לכל אדם ובכל עת.

אין הכוונה רק לזמן שבו האדם שרוי במנוחה. הרמב״ן מבקש שהדיבור בנחת יהפוך למידה קבועה, גם בשעה שהאדם נפגע, מתווכח או נתקל בדבר שאינו לרוחו.

ומדוע מתחיל הרמב״ן דווקא מכאן? מפני שהדיבור בנחת הוא הדרך שבה האדם יכול להרחיק את עצמו מן הכעס.

"והסר כעס מלבך"

הרמב״ן מביא בדבריו את מאמרי חז״ל בחומרת הכעס, ומזהיר מפני המכשול הגדול העלול לצאת ממנו.

הכעס אינו רק חיסרון בדרך ארץ. הוא עלול להביא את האדם לידי חטא ולגרום לו לדבר ולעשות דברים שלא היה עושה ביישוב הדעת.

משום כך עבודת המידות מתחילה דווקא במקום שבו האדם פוגש אותה מדי יום: בדיבורו עם בני אדם.

כיצד הוא משיב למי שפונה אליו? האם הוא מרים את קולו כאשר אינו מסכים? האם הוא מגיב מיד בשעה שמכעיסים אותו, או שהוא יודע לעצור ולדבר בנחת?

הרמב״ן מלמד כי שינוי ההנהגה החיצונית מסייע לאדם לתקן גם את מידות לבו.

מן הכעס אל הענווה

לאחר שהרמב״ן מדריך את האדם להתרחק מן הכעס, הוא מביאו אל מידת הענווה.

על הענווה הוא כותב כי היא "מידה טובה מכל המידות טובות", ומביא את הפסוק:

"עקב ענוה יראת ה׳".

יש כאן מהלך שלם בעבודת האדם: הדיבור בנחת מסייע להתרחק מן הכעס; ההתרחקות מן הכעס מאפשרת לאדם לזכות לענווה; ומתוך הענווה מגיע האדם ליראת שמים.

כל מידה אינה עומדת לעצמה, אלא מביאה את האדם למעלה הבאה.

מהי ענווה?

ענווה אינה חולשה ואינה ביטול ערכו של האדם. יסודה בהכרה נכונה במעמדו של האדם לפני בוראו.

הרמב״ן מבקש מן האדם לזכור מאין בא, להיכן הוא הולך ולפני מי עתיד הוא ליתן דין וחשבון.

כאשר האדם חי מתוך הידיעה שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים, גם היחס שלו לכבודו ולפגיעה בכבודו משתנה. הוא אינו ממהר להתרומם על זולתו ואינו נותן לכל פגיעה בכבודו להוציאו משלוותו.

ומתוך כך זוכה הוא ליראת שמים ולזהירות מן החטא.

"ובמידות האלה תהיה שמח בחלקך"

באמצע האיגרת מביא הרמב״ן יסוד נוסף:

"ובמידות האלה תהיה שמח בחלקך".

הענווה מביאה את האדם להכיר בטוב שנתן לו הקב״ה ולשמוח בחלקו.

מי שכל העת מביט במה שיש לחברו, מתקשה לשמוח במה שניתן לו. תמיד ימצא אדם עשיר ממנו, מכובד ממנו או בעל מעלה אחרת שאין בו.

אבל מי שמכיר את מקומו ואת חלקו כפי שנגזר עליו מן השמים, יכול לעבוד את ה׳ מתוך יישוב הדעת ושמחת הלב.

כיצד נוהגים בענווה?

הרמב״ן אינו מסתפק בביאור מידת הענווה, אלא מדריך כיצד היא צריכה לבוא לידי ביטוי.

הוא מורה לאדם שראשו יהיה כפוף, שעיניו יביטו למטה ולבו יהיה למעלה, ושכל אדם יהיה גדול ממנו בעיניו.

אם עומד לפניו אדם חכם או עשיר ממנו, הרי יש לו סיבה לכבדו. ואף אם נדמה לו שהוא חכם או בעל מעלה יותר מן האדם שמולו, עליו למצוא בו צד שבגינו ראוי לכבדו ולא להתגאות עליו.

כך מלמד הרמב״ן את האדם לעקור את מידת הגאווה מן השורש: לא לחפש במה אני גדול מחברי, אלא במה ראוי אני לכבדו.

גם בדברים הקטנים

אחת המעלות המיוחדות באיגרת היא שהרמב״ן יורד לפרטי ההנהגה היומיומית.

אם אדם קורא לך, הוא מורה, אל תשיב לו בקול רם אלא בנחת.

אין זו הוראה צדדית בלבד. היא מבטאת את יסוד האיגרת כולה: עבודת המידות אינה מסתיימת במחשבה טובה. היא צריכה לבוא לידי ביטוי באופן שבו האדם מדבר, מגיב ומתנהג בכל שעה.

מי שרוצה לקנות ענווה אינו מסתפק בידיעה מהי ענווה. עליו לדבר בענווה ולהתנהג בענווה.

לזכור תמיד לפני מי אתה עומד

אחד היסודות המרכזיים בדברי הרמב״ן הוא שהאדם יחיה מתוך הכרה תמידית שהוא עומד לפני הקב״ה.

לא רק בשעת התפילה ולא רק בבית הכנסת, אלא "בדבריך ומעשיך ומחשבותיך ובכל עת".

זוהי מדרגה גדולה בעבודת ה׳: שהידיעה שהקב״ה עומד עליו תהיה מלווה אותו גם בשעה שהוא משוחח עם אדם אחר, נמצא בביתו, עוסק במלאכתו או מתמודד עם דבר המכעיס אותו.

כאשר האדם זוכר לפני מי הוא עומד, גם מעשיו ודיבוריו מקבלים צורה אחרת.

"אשר תוכל לקיימה"

בהמשך האיגרת מורה הרמב״ן:

"והוי זהיר לקרות בתורה תמיד אשר תוכל לקיימה".

אין די בידיעת התורה. מטרת הלימוד היא שהאדם יזכה לקיים את אשר למד.

לאחר הלימוד עליו לעיין במה שלמד ולראות כיצד הדברים נוגעים להנהגתו בפועל.

למד הלכה - יראה כיצד לקיימה.

למד בענייני מידות - יבחן את מידותיו.

למד בענייני בין אדם לחברו - יבדוק כיצד הוא נוהג עם הזולת.

התורה אינה נשארת בבית המדרש בלבד; היא צריכה ללוות את האדם בכל דרכיו.

"בבוקר ובערב"

הרמב״ן ממשיך ומורה לפשפש במעשיו בבוקר ובערב.

זהו יסוד בעבודת התשובה: לא להמתין לזמן מיוחד כדי לבדוק את דרכיו של האדם, אלא לערוך חשבון נפש בקביעות.

האדם עוצר ומתבונן: מה עשיתי היום? היכן נהגתי כשורה? היכן נכשלתי? ומה עליי לתקן?

כך נעשית התשובה דרך חיים, ולא דבר שהאדם נזכר בו רק בעתות מיוחדות.

הכנה לתפילה

גם לעבודת התפילה מקדיש הרמב״ן מקום חשוב.

על האדם להסיר מלבו את ענייני העולם, להכין את לבו לפני הקב״ה ולטהר את מחשבותיו קודם שיעמוד בתפילה.

הדברים משתלבים עם הדרכתו הכללית של הרמב״ן: כשם שאין להוציא דבר מן הפה בלא מחשבה, כך אין ראוי לגשת לתפילה בלא הכנת הלב.

האדם צריך לדעת לפני מי הוא עומד, להסיר את הטרדות המבלבלות את דעתו ולהפנות את לבו אל אביו שבשמים.

הקריאה השבועית באיגרת

בסיום האיגרת כותב הרמב״ן:

"תקרא האגרת הזאת פעם אחת בשבוע ולא תפחות".

אך מיד לאחר מכן הוא מבאר את תכלית הקריאה - "לקיימה וללכת בה תמיד".

אין עיקר המעלה בעצם אמירת המילים, אלא בכך שהאדם חוזר עליהן שוב ושוב עד שהן נעשות חלק מהנהגתו.

פעם בשבוע הוא שב וקורא: לדבר בנחת, להתרחק מן הכעס, לקנות ענווה, לזכור את הקב״ה, ללמוד תורה על מנת לקיימה, לפשפש במעשיו ולתקן את דרכיו.

"יענוך מן השמים"

בסוף האיגרת מופיעה ההבטחה המפורסמת:

"ובכל יום שתקראנה יענוך מן השמים כאשר יעלה על לבך לשאול".

במשך הדורות התפרסמה איגרת הרמב״ן גם כסגולה, והיא נדפסה בסידורים ובספרי מוסר ותפילה. אולם עיון בדברי הרמב״ן עצמם מלמד כי אין מדובר בקריאה בעלמא. תכלית הדברים היא שהאדם יקבל על עצמו את ההנהגות הכתובות באיגרת וילך בהן תמיד.

הקריאה היא אפוא אמצעי להתחזקות, לזכירת הדרך ולחזרה תמידית על יסודות עבודת ה׳.

מסורת מול המחקר

במסורת ישראל מוכרת האיגרת במשך דורות כאיגרת הרמב״ן, והיא נדפסה בשם זה בסידורים ובספרי מוסר. בספרייה הלאומית מצויים גם כתבי יד של האיגרת, והיא מתוארת כאיגרת ששלח הרמב״ן לבנו.

עם זאת, הועלו במחקר שאלות ביחס לייחוס המדויק של נוסח האיגרת. בין היתר הובאו מקבילות לחלק מדבריה בספרים "כל בו" ו"אורחות חיים", שבהם מופיעים דברים דומים בשם רבי משה מאיוורא, שהיה בן דורו של הרמב״ן.

כך או כך, במסורת הלימוד בישראל התקבלה האיגרת במשך מאות שנים כאיגרת הרמב״ן, והיא נעשתה לאחד מספרי המוסר הידועים והנלמדים ביותר.

לא רק לקרוא - לקיים

ככל שמתבוננים בדברי האיגרת, מתברר כי אין היא אוסף של עצות נפרדות. יש בה דרך מסודרת בעבודת האדם.

הכול מתחיל בדיבור בנחת. ממנו מגיעים להרחקת הכעס, משם לענווה, מן הענווה ליראת שמים, ומיראת שמים לזהירות מן החטא.

לצד זאת מורה הרמב״ן על שמחה בחלקו, על לימוד התורה המביא לידי קיום, על חשבון הנפש ועל הכנת הלב לתפילה.

אולי משום כך האיגרת ממשיכה להיות שגורה בפי ישראל גם לאחר מאות שנים. היא אינה דורשת מן האדם להתחיל בדברים רחוקים ממנו. היא מבקשת ממנו להתחיל במקום שבו הוא נמצא כבר עכשיו: בדיבורו, במידותיו, במחשבותיו ובהנהגתו עם בני אדם.

ומעל הכול עומדת ההדרכה הפשוטה והגדולה:

"תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת, לכל אדם ובכל עת".

מן הדיבור בנחת מתחילה עבודת המידות; מן המידות מגיע האדם ליראת שמים, ומתוך כך הוא זוכה לחיות חיים של תורה, תפילה, תשובה ועבודת ה׳.