קברניטה הגדול של יהדות פרשבורג, מרן ה"חתם סופר" זצ"ל, העיד בעצמו: "זכיתי להיות גדול מכמה דקות של לימוד תורה". והסביר: "תמיד ניצלתי את אותן דקות שבהן עומדים האחרים בתור לנטילת ידיים".

הגאון המופלג רבי זליג ראובן בנגיס זצ"ל, אשר כיהן בערוב ימיו כרבה של העדה החרדית בירושלים, ערך מדי שנה סיום הש"ס.

פעם אחת ערך סיום ש"ס לאחר מחצית השנה, כשאחד המוזמנים תהה כיצד זה יתכן, השיב הרב בנגיס, כי מתוקף תפקידו כראב"ד וכרבה של העדה החרדית, הוא מוזמן לעיתים קרובות לסנדקאות, לסידור קידושין ולנשיאת דברים באירועים.

"בזמנים אלו", סיפר, "נאלצתי להמתין שעה קלה. ראיתי כי הזמן מתבזבז וקבעתי לי סדר מיוחד לדקות אלו, ברגעי ההמתנה הללו חזרתי בעל פה על הש"ס וזה מה שאני חוגג עכשיו".

ואף אנו נוכל לחזק את הבחורים בעניין זה של ניצול הזמן ה"מת". יש זמנים שכדאי לנו לקבוע בהם סדר לימוד: עשר דקות לפני תפילת שחרית אפשר ללמוד הלכה, או מוסר. עשר דקות לאחר התפילה זהו זמן המנוצל לחוויות ודברים בטלים, בהמתנה לכניסה לחדר האוכל או בסיום הארוחה. חמש דקות שמובילות לסיום ש"ס.

דוגמא מאלפת לניצול הזמן נוכל ללמוד מהגרי"ש אלישיב זצ"ל, שכובד בערוב ימיו בסנדקאות, ולא כל כך רצה להיענות לבקשה. רק לאחר שנכדו הסביר לו את חשיבות העניין נעתר הרב בתנאי שמכניסתו לאולם ועד סיום הברית יארך לא יותר מעשרים דקות.

לאחר תום הברית, הנכד שם לב שפניו של הרב אלישיב אינן כתמול שלשום, והוא אמר לסבו: "הבטחתי 20 דקות, ועמדנו בזמן!"

הרב אלישיב השיב לו משפט בן שלוש מילים שזעזע אותו כליל: "עשרים ו… שתיים (!) דקות".

מכאן נלמד עד כמה עלינו לייקר כל דקה ודקה של לימוד תורה.