ברכת אשר יצר:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת-הָאָדָם בְּחָכְמָה, וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים, חֲלוּלִים חֲלוּלִים.

גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ, שֶׁאִם יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם, אוֹ אִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם, אֵי (י"ג: אִי) אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת.

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, רוֹפֵא כָל־בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת:

-------

אנחנו אומרים אותה שוב ושוב, לעיתים כמה פעמים ביום. היא אורכת פחות מדקה, מוכרת כמעט לכל יהודי שומר תורה ומצוות, ודווקא בגלל שהיא כל כך שגרתית, קל לומר אותה במהירות ולהמשיך הלאה.

אבל כשעוצרים לרגע ומתבוננים במילים של ברכת "אשר יצר", מגלים שחז"ל הכניסו לתוך כמה שורות קצרות עולם שלם של אמונה, הכרת הטוב והתבוננות בחכמה העצומה שבה ברא הקב"ה את גוף האדם.

"אשר יצר את האדם בחכמה" - כבר במילים הראשונות האדם נדרש לעצור ולהכיר בכך שהגוף שלו אינו דבר מובן מאליו.

מדוע בכלל תיקנו חז"ל את ברכת אשר יצר? מה פירוש "נקבים נקבים, חלולים חלולים"? מהי אותה "חכמה" שבה נברא האדם? מדוע תקלה קטנה בגוף עלולה למנוע מהאדם להתקיים? ומה פירוש המילים המיוחדות החותמות את הברכה - "רופא כל בשר ומפליא לעשות"?

מקורה של ברכת אשר יצר נמצא כבר בדברי חז"ל בגמרא במסכת ברכות.

הגמרא עוסקת בברכות שאדם אומר במהלך סדר יומו, ומביאה את הברכה שיש לברך לאחר עשיית צרכיו. הנוסח המובא שם הוא הבסיס לברכת אשר יצר המוכרת לנו עד היום.

חז"ל לא ראו את פעולתו התקינה של הגוף כעניין טכני בלבד. דווקא פעולה יום-יומית, שרוב בני האדם כמעט אינם מקדישים לה מחשבה כאשר הכול מתנהל כשורה, הפכה להזדמנות לברך את הקב"ה.

האדם יוצא מבית הכיסא, ולפני שהוא ממשיך בענייניו, הוא עוצר ומודה לבורא על מערכת שלמה שפעלה כראוי.

כך מתחילה הברכה:

"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר יצר את האדם בחכמה".

המילה "בחכמה" עומדת במרכז הפתיחה.

הראשונים עסקו במשמעותה. רש"י, בפירושו למסכת ברכות, מסביר שהחכמה ניכרת בכך שהקב"ה ברא באדם נקבים רבים, וכי אילו היה האדם נברא באופן אחר, לא היה יכול להתקיים.

האבודרהם מביא הסברים נוספים למשמעות "בחכמה", ובין היתר מקשר את הדברים לחכמה המופלאה שביצירת האדם.

ככל שמתבוננים בגוף האדם, אפשר להבין מדוע דווקא המילה הזאת נבחרה.

מערכות רבות פועלות בו בעת ובעונה אחת. הלב פועם, הריאות מכניסות ומוציאות אוויר, הדם זורם, המזון מתעכל, הפסולת מופרשת, המוח מנהל מערכות רבות - ורוב הזמן האדם כלל אינו צריך לחשוב על כל הפעולות הללו.

הוא פשוט חי.

וברכת אשר יצר באה להזכיר לו: זה לא מובן מאליו.

לאחר ההודאה על עצם יצירת האדם, הברכה יורדת לפרטים:

"וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים".

הגוף זקוק לפתחים ולחללים כדי להתקיים. חלקם מאפשרים כניסה של דברים הנחוצים לחיים, אחרים מאפשרים יציאה של דברים שהגוף אינו זקוק להם.

חז"ל אינם מדברים כאן באופן כללי בלבד על פלא הבריאה. הם מפנים את תשומת לבו של האדם למבנה הפיזי שלו.

העיניים, האוזניים, האף, הפה ומערכות הגוף הפנימיות - האדם מורכב ממערכות מדויקות, וכל אחת מהן צריכה לפעול בזמן ובאופן הנכון.

דווקא לאחר יציאה מבית הכיסא, כאשר האדם חווה באופן הפשוט ביותר את פעילות אחת ממערכות הגוף, הוא מברך על כלל החכמה שביצירתו.

הכפילות בנוסח - "נקבים נקבים, חלולים חלולים" - אינה מקרית.

המפרשים הסבירו שהמילים מתייחסות לריבוי הפתחים והחללים שבגוף האדם.

"נקבים" מתייחס לפתחים שבגוף, ואילו "חלולים" מתייחס לאיברים ולחללים הפנימיים.

האדם מבחוץ נראה כיחידה אחת, אבל בתוכו קיימת מערכת מורכבת להפליא של איברים, חללים, מעברים ופתחים.

כולם צריכים לפעול יחד.

הברכה ממשיכה:

"גלוי וידוע לפני כסא כבודך".

לכאורה, מדוע צריך להזכיר כאן את כיסא הכבוד?

הברכה עוסקת בגוף, במערכות הפיזיות ובפעולות שנראות ארציות מאוד, ופתאום מופיע ביטוי נשגב כל כך - "כסא כבודך".

דווקא החיבור הזה מלמד יסוד גדול.

בעבודת ה' אין נתק בין הדברים הנשגבים לבין חיי היום-יום. הקב"ה שברא את הנשמה הוא גם מי שברא את הגוף. אותה אמונה שמלווה את האדם בבית הכנסת ובלימוד התורה מלווה אותו גם בפעולות הפשוטות ביותר של החיים.

האדם כולו הוא בריאה של הקב"ה.

כאן מגיע אולי המשפט המזוהה ביותר עם ברכת אשר יצר:

"שאם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם, אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת".

במשפט אחד מזכירים חז"ל לאדם עד כמה הקיום שלו תלוי בכך שמערכות הגוף יפעלו כסדרן.

יש בגוף דברים שצריכים להיות פתוחים, ויש דברים שצריכים להיות סגורים. יש חומרים שצריכים להישאר בגוף ויש חומרים שצריכים לצאת ממנו.

כאשר הכול פועל כראוי, האדם כמעט אינו שם לב לכך.

דווקא כאן טמון אחד המסרים הגדולים של הברכה: לא צריך לחכות שמשהו יחסר כדי להודות עליו.

אדם אינו צריך להמתין לרגע שבו פעולה פשוטה הופכת לקשה כדי להבין איזו מתנה הייתה לו כאשר הכול פעל כסדרו.

ברכת אשר יצר מחנכת את האדם להודות דווקא בשגרה.

כאשר אדם מקבל מתנה גדולה, הוא בדרך כלל מתרגש. כאשר מתרחשת ישועה מיוחדת, הוא יודע להודות.

אבל כאשר הוא קם בבוקר ורואה - הוא רגיל לכך.

כאשר הוא נושם - הוא רגיל לכך.

כאשר הוא הולך - הוא רגיל לכך.

וכאשר הגוף פועל בצורה תקינה - גם לכך הוא רגיל.

השגרה עלולה לגרום לאדם להפסיק לראות את החסדים המקיפים אותו.

ברכת אשר יצר שוברת לרגע את ההרגל הזה.

כמה פעמים ביום האדם נעצר ואומר לעצמו: הגוף שלי פעל עכשיו כפי שהוא צריך לפעול, ועל כך אני מודה לקב"ה?

זה בדיוק מה שהברכה עושה.

הברכה מסתיימת במילים:

"ברוך אתה ה', רופא כל בשר ומפליא לעשות".

מדוע דווקא "רופא"?

רש"י מסביר את הביטוי "רופא כל בשר" ביחס להוצאת הפסולת מן הגוף, משום שהוצאתה היא רפואתו של האדם.

הגוף אינו רק מקבל מזון ומשקה. הוא גם צריך לדעת לברור, לעכל ולהוציא את מה שאינו נצרך לו.

מה שנתפס בעיני האדם כפעולה פשוטה הוא למעשה חלק הכרחי בשמירה על גופו.

לכן אנו מודים לקב"ה לא רק כמי שברא את הגוף בתחילת הדרך, אלא כ**"רופא כל בשר"** - מי שמקיים את האדם ומאפשר למערכות גופו לפעול.

שתי המילים החותמות את הברכה הן מן המיוחדות שבה:

"ומפליא לעשות".

הרמ"א מביא פירוש מפורסם שלפיו הפלא הוא החיבור שבין הגוף לנשמה.

מצד אחד נמצא הגוף הגשמי, בעל איברים ומערכות פיזיות. מצד שני נמצאת הנשמה הרוחנית.

והקב"ה מחבר ביניהם.

זהו פלא עצום: נשמה רוחנית מתקיימת בתוך גוף גשמי, ושניהם יחד יוצרים את האדם החי.

לפי פירוש נוסף המובא בראשונים, "מפליא לעשות" מתייחס גם לפלא שבמערכת הגוף עצמה - לכך שהגוף מחזיק בתוכו את הדרוש לו ומוציא את הפסולת, באופן המאפשר את קיומו.

כך מסתיימת הברכה בדיוק במקום שבו התחילה.

היא נפתחת ב**"אשר יצר את האדם בחכמה", ונחתמת ב"ומפליא לעשות".**

חכמה בתחילה - ופלא בסוף.

ברכת אשר יצר נאמרת לאחר עשיית צרכים.

לאחר שהאדם יוצא מבית הכיסא, עליו ליטול או לנקות את ידיו כנדרש ולברך אשר יצר.

הברכה אינה מיועדת רק לשעות הבוקר. בכל פעם שאדם עושה צרכיו במהלך היום, עליו לברך לאחר מכן אשר יצר.

זו גם הסיבה שהברכה מופיעה בסידור כחלק מברכות השחר: לאחר שאדם קם בבוקר ועושה צרכיו, הוא מברך אותה. אולם החיוב אינו מוגבל לבוקר בלבד.

כן.

ברכת אשר יצר נאמרת גם לאחר הטלת מים וגם לאחר עשיית צרכים גדולים.

הסיבה פשוטה: בשני המקרים הגוף פועל ומוציא ממנו את מה שצריך לצאת, ועל פעילותו התקינה מודים לבורא.

גם פעולה קצרה ושגרתית היא סיבה לברכה.

כמו בכל ברכה, יש לומר אשר יצר בכוונה ולא כטקסט שרק צריך לסיים.

דווקא כאן האתגר גדול במיוחד.

מפני שאומרים את הברכה פעמים רבות, קל מאוד להתרגל אליה. אדם יכול לומר את כל המילים בעוד מחשבתו נמצאת במקום אחר לחלוטין.

אבל אם עוצרים לכמה שניות ומבינים את המשמעות, הברכה מקבלת פנים אחרות.

תודה שבראת אותי בחכמה.

תודה שהמערכות בגופי פועלות.

תודה שמה שצריך להיפתח נפתח ומה שצריך להיסגר נסגר.

תודה שאני מסוגל לעמוד לפניך.

פתאום נוסח שנאמר כמעט באופן אוטומטי הופך לתפילת הודאה של ממש.

ברכת אשר יצר אינה רק ברכה על פעולה מסוימת.

היא מלמדת צורת הסתכלות.

האדם נוטה לראות את הדברים החריגים בחייו. הוא מבחין כאשר משהו משתבש, כאשר כואב, כאשר חסר וכאשר תוכנית אינה מסתדרת.

אבל כמה פעמים הוא מבחין בכל הדברים שכן פועלים?

כמה פעמים הוא מודה על מה שלא כאב היום?

על מה שלא השתבש?

על כך שהגוף עשה את עבודתו בלי שבכלל נדרש לחשוב עליו?

אשר יצר מלמדת שהחסד אינו נמצא רק בנס יוצא דופן.

לפעמים החסד הגדול ביותר הוא שהכול פשוט עובד.

יש כאן גם מסר עמוק ביחס לגוף האדם.

היהדות אינה מתייחסת לגוף כאל דבר חסר חשיבות. האדם זקוק לגופו כדי לעבוד את הבורא, לקיים מצוות, ללמוד תורה, לעשות חסד ולהתפלל.

משום כך, כאשר הגוף מתפקד כפי שנברא לתפקד, יש מקום לברכה.

לא רק הנשמה היא מתנה.

גם הגוף הוא מתנה.

לא רק רגעים רוחניים מיוחדים מחברים את האדם לבורא.

גם פעולה גופנית פשוטה יכולה להפוך לרגע של אמונה.

אין צורך להאריך בכל פעם דקות ארוכות.

לפעמים מספיק לעצור לכמה שניות.

כאשר אומרים "אשר יצר את האדם בחכמה", אפשר לחשוב על עצם החכמה שבבריאת הגוף.

במילים "נקבים נקבים, חלולים חלולים", אפשר לזכור כמה מערכות פועלות בתוכנו בלי שנרגיש.

כשמגיעים ל**"שאם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם"**, אפשר להבין שהיכולת שלנו להמשיך את היום כרגיל תלויה בחסדו של הקב"ה.

ובמילים "רופא כל בשר ומפליא לעשות", אפשר להודות על כך שהגוף והנשמה ממשיכים לפעול יחד.

כמה שניות של מחשבה יכולות לשנות לחלוטין את הברכה.

אולי דווקא העובדה שאשר יצר נאמרת פעמים רבות היא המסר הגדול שלה.

חז"ל רצו שההודאה לא תהיה אירוע נדיר.

הם הכניסו אותה אל תוך היום.

האדם עוצר לרגע, מברך, וממשיך.

כעבור כמה שעות הוא עשוי לעצור שוב.

ושוב הוא נזכר: אני חי בתוך חסד.

המערכות שבתוכי פועלות.

הקב"ה ברא את האדם בחכמה ומקיים אותו בכל רגע.

בעולם שבו בני אדם מחפשים לעיתים את המופלא דווקא בדברים הרחוקים והחריגים, ברכת אשר יצר מפנה את המבט פנימה.

אל הגוף.

אל הנשימה.

אל החיים.

אל הדברים שאנחנו מקבלים בכל יום וכבר שכחנו להתפעל מהם.

אולי משום כך הברכה מסתיימת דווקא במילים המתאימות ביותר:

"רופא כל בשר ומפליא לעשות".

הפלא לא תמיד נמצא במקום רחוק.

לפעמים הוא נמצא בתוכנו, פועל בכל רגע, ורק מחכה שנעצור לרגע אחד ונאמר תודה.