בתעשיית המיונז, הנשענת כולה על ביצים, יש שתי דרכים. לכל דרך מעלה משלה. הראשונה, כפי שנהוג במותגי המזון הגדולים בארץ, ייצור ביצים מנוזל ביצים טריות, המקנה למיונז טעם עשיר וקרמי והוא נוטה פחות להישבר.

אולם, הנתון הזה יוצר בעיות כשרות שעל פי רוב כמעט ולא ניתן להתמודד איתן בייצור מיונז בחוץ לארץ. הבעיה הראשונה והפשוטה - האם נוזל הביצים הזה נוצר כפי שנהוג בעולם משבירת ביצי חופש, ואם כן, מי בדק שאין בביצים הללו חשש של טיפות דם?

והבעיה הקשה יותר קשה - "לינת לילה". שהרי כל ביצה גלויה, דהיינו, נוזל ביצה שהוציאו אותו מהקליפה ועבר עליו לילה, מהווה סכנה לגוף.

משכך, המפעלים בארץ מערבבים כמות של מלח (כאחוז) מיד עם הפקת הנוזל כדי להציל אותו מאיסור לינת לילה, אולם מפעלי הביצים בחו"ל, וכן יצרני המיונז בעולם, משתמשים בנוזל ביצים ללא כל תוספת. הנוזל הזה מיוצר במפעלים אחרים מאלו שמייצרים את המיונז, ובוודאי שעבר יותר מלילה אחד עד שהופק המיונז מאותו נוזל ביצים.

דרך נוספת להפקת המיונז נעשית באמצעות 'אבקת ביצים'.

במקרה זה, אין בעיה של לינת לילה (כפי שהאריך מרן זצוק"ל בספרו 'יביע אומר' לגבי אבקת שום), משום שהאבקה נחשבת כמו "פנים חדשות" שאינם נאסרות בלינת לילה. אך כאן הבעיה יותר מורכבת…

נכון שהאבקה עצמה מורכבת רק מנוזל ביצים שיובש במגדלי אוויר וכשמוסיפים לו מעט מים הוא חוזר להיות נוזל ביצים, אולם מי פיקח על מגדלי הייבוש, הפיסטור, האריזה, שלא עובד בהם או לא נעשה בהם כל מיני סוגי אבקות שרק ניתן לדמיין ממה הם עשויות?

כשנחשוב על שני הנתונים הללו נתחיל להבין את ההבדל בין הכשרויות.