לרבים נדמה שקורנפלור הינו קמח העשוי מתירס, אך לא. שמו האמיתי הוא עמילן תירס. העמילן הזה מיוצר בתהליך רטוב ורב-שלבי, ומבחינה הלכתית קיימות בו מספר נקודות בקרה קריטיות.
כדי לייצר עמילן תירס המפעלים נוקטים בכמה הליכים, ונתחיל מהשלב הראשון - ההשרייה. גרעיני התירס מושרים במיכלי ענק במים חמים סביב 50°C בתוספת גופרית דו-חמצנית למשך 24-28 שעות, כדי לרכך את הגרעין ולמנוע תסיסת חיידקים.
לאחר מכן, הגרעינים נגרסים קלות והנבטים - המכילים את רוב שמן התירס - צפים ומופרדים. גם זה כדי לייצר עמילן ללא שומנים. את שאר הגרעינים שנשארו לאחר ההפרדה, טוחנים ומעבירים במסננות דקות כדי להרחיק מהם את כל הסיבים שהם בעצם קליפות התירס.
עכשיו מתחיל השלב שבאמצעות צנטריפוגות מפרידים את חלבון התירס מתרחיף העמילן.
אלא שבמהלך שטיפת העמילן וההפרדה בצנטריפוגות, החומר זורם בתנועה מעגלית מהירה, כך שכל מה שכבד יותר זז לצד אחד ואילו החלקים הקלים לצד השני. ההליך הזה מייצר באופן טבעי קצף רב המונע את ההפרדה וכדי לשבור את הקצף מזריקים לנוזל חומרים מונעי קצף. בעבר, חומרים אלו התבססו על חומצות שומן מן החי או גליצרין לא כשר. גם כיום לא בכל המקומות משתמשים בחומרים צמחיים או סינתטיים לחלוטין.
לאחר שהופרד העמילן מן החלבונים ונשאר נוזל עמילני, מגיע שלב הייבוש, העמילן נשטף שוב במים נקיים להסרת מלחים וחלבונים, ואז עובר סחיטה ומיובש במגדלי אוויר חם לאבקה יבשה הנארזת בשקים, ככל האבקות המוכרות לנו כמו אבקת חלב.
וזה מבלי שדיברנו על האנזימים הנצרכים במהלך ההפרדה, שייתכן שמקורם מאיסור ובעיית הקיטור המשותף, שהרי מערכות הייבוש והחימום במפעלי עמילן צורכות כמויות אדירות של קיטור מדודי לחץ.














