בעולם שבו אם לא שיתפת כאילו לא עשית, קשה להרגיש שווה משהו כשאתה עושה עבודה שקטה. תרבות מחיאות הכפיים הופכת את כולנו לרעבי הכרה, אבל אז מגיעה התבוננות פשוטה בפלאי הבריאה ונותנת לנו סטירה של פרופורציה.
ידעתם שצ'ארלס דרווין - בלי קשר לתיאוריות והכשלים הידועים שלו, אלא מתוך זווית מדעית טהורה - הקדיש את ספרו האחרון ב 1881- דווקא לתולעת האדמה? הוא חקר אותה במשך 40 שנה, גידל צנצנות תולעים בחדר העבודה שלו ובחן את תגובותיהן לחום ולאור.
ספרו הפך להצלחה מטורפת, ומסקנותיו הדהימו את העולם: תולעים בשטח של דונם אחד בלבד מעבדות ומזיזות כמעט שתי טונות של עפר בשנה. הפעולה הסמויה הזו מאווררת את האדמה, מחדירה חמצן, ומייצרת את הדשן הטבעי שמחזיק את כל המערכת האקולוגית והחקלאות בעולם.
העיקרון האקולוגי הזה פוגש באופן מושלם את חוקי הנפש. חז"ל קבעו במסכת בבא בתרא: "גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבנו". אין כאן חלילה פגיעה במשה רבנו; ההסבר רציונלי ועמוק: משה רבנו פעל בהנהגה גלויה כצורך השעה הציבורי, אך עבורנו, האנשים הפשוטים, מעשה גלוי תמיד מסתכן בנגיעות אגו.
הערך הטהור והמוחלט מתקיים דווקא כשאף אחד לא רואה.
בפעם הבאה שאתם מרגישים שקופים כי אין "לייקים", תזכרו: המציאות לא נבנית מהרעש שבחוץ, אלא מהטוב שבפנים.
