איך להגיע להספקים גדולים בלי לחיות בלחץ?
הסוד הוא להחליף את השאלה. במקום לשאול: "איך אספיק הכול?", יש לשאול: "מהו הדבר החשוב ביותר שאעשה עכשיו?".
הלחץ אינו נובע רק מריבוי המשימות, אלא מהניסיון להחזיק את כולן בראש בו זמנית. בזמן שהאדם עונה לטלפון הוא חושב על המיילים, בזמן שהוא עובד הוא מוטרד מהבית, וכשהוא בבית הוא מרגיש אשם שאינו עובד. כך הוא עסוק כל היום, אבל אינו נוכח בשום מקום.
כדי להספיק פעולות רבות בלי לחץ:
מוציאים את כל המשימות מהראש וכותבים אותן במקום אחד.
בוחרים בכל יום חמש משימות מרכזיות בלבד.
מתחילים במשימה החשובה ביותר, לפני הדברים הקטנים.
מחלקים משימה גדולה לפעולה קטנה וברורה.
עובדים בפרקי זמן מרוכזים וממוקדים. באותו זמן נמצאים בלי טלפון ובלי לעבור בין משימות, אלא מתמקדים בכל משימה לפי הזמן שנקצב לה, עד לסיומה.
משאירים זמן פנוי ביומן להפתעות ולעיכובים שלא נצפו מראש.
קובעים שעת סיום לעבודה ולא ממשיכים ללא גבול.
בודקים את ההתקדמות פעם ביום, ולא בכל חמש דקות.
לומדים לומר לא למשימות שאינן באמת חשובות.
מקבלים מראש שלא הכול יסתיים היום.
נקודה נוספת שחשוב לזכור: לחץ אינו בהכרח גורם לאדם להספיק יותר. לפעמים הוא נותן דחיפה קצרה, אבל לאורך זמן הוא מפזר את הקשב והריכוז, פוגע בעשייה ובכישרון של האדם, מחליש את שיקול הדעת וגורם לו להתעסק בדחוף במקום בחשוב.
צריך לעבור מתודעת חירום והישרדות, שהיא לחץ, לתודעת הנהגה. תודעת חירום אומרת: הכול בוער, הכול חייב להסתיים עכשיו. תודעת הנהגה אומרת: יש הרבה דברים לעשות, אבל אני מחליט מה קודם, מה אחר כך ומה לא אעשה בכלל.
אדם יעיל אינו אדם שמספיק הכול, אלא אדם שמספיק את מה שבאמת חשוב, בלי לאבד את עצמו בדרך.
האדם מחויב להשתדלות, אך אינו אחראי לשלוט בכל התוצאות. עליו לעשות את המוטל עליו ביישוב הדעת, בנאמנות ובסדר, ולהשאיר לקדוש ברוך הוא את מה שאינו בידיו. מנוחת הנפש אינה עצלות. היא האמונה שאני פועל ברצינות, אך איני מנהל לבדי את העולם.
"לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה".
הלחץ להספיק אינו נובע תמיד מאהבת העשייה. פעמים רבות הוא נובע מן התחושה הסמויה שהערך שלי תלוי בכמות הדברים שאספיק. אם אספיק הרבה, אני אדם חשוב, ואם לא הספקתי, נכשלתי. כאן העבודה התורנית היא להפריד בין ערכו של האדם לבין תוצאותיו.
הקדוש ברוך הוא אינו שואל את האדם מדוע לא ניהל את העולם, אלא האם עשה בנאמנות את השליחות שהונחה לפניו.
מצד אחד, אסור לאדם להתחמק, לדחות ולהשתמש באמונה כתירוץ לעצלות. עליו להתאמץ, לפעול, לתכנן ולנצל את זמנו.
אבל "לא עליך המלאכה לגמור". אינך נדרש להשלים הכול. גבולות הזמן, הכוח והיכולת אינם תקלה בעבודת השם. גם הם חלק מן התפקיד שהקב"ה נותן לאדם.
הבעיה מתחילה כאשר האדם הופך את ההשתדלות לשליטה. הוא כבר אינו אומר: "אעשה את המוטל עליי", אלא: "אני מוכרח להבטיח שכל דבר יסתדר בדיוק כפי שתכננתי". כאשר המציאות אינה נשמעת לו, הוא נכנס ללחץ.
אמונה אינה אומרת שהכול יסתדר כפי שאני רוצה. אמונה אומרת שגם כאשר לא הכול הסתדר, הנהגת השם לא יצאה משליטה.
